בגלל ההרגלים הבזבזניים שלי,
ובגלל נאיביות כללית בכלל
וכלכלית בפרט,
אני כל הקיץ אצטרך לשמור על מטוסי ריסוס קטנים ועייפים
במקום שכף רגלה של אף כוסית טועה
לא דרכה בו מעולם.
חשבתי כבר שנגזרה עלי בדידות מוחלטת וסופית.
טעיתי.
בא לי אחד כלבלב קטן
כולו חברות ואמון
לבן ברובו, מוכתם סימטרית בראשו, בחום שטיחי משעשע,
ועוד כתם אחד בבטן ואחד בקצהו האחורי, חומים גם הם,
אוזניו שמוטות ועיניו בוטחות ושואלות
"רוצה לשחק איתי?"
אני הולך לשתות - הוא אחריי.
יוצא לסיור - הוא מצטרף.
פותח שער ללכת, סוגר אותו מהר כדי שלא יבוא אחרי שוב -
והוא בשניה משתחל מתחתיו והולך לצידי, קופצני וקטנטן.
בגלל שהחלטתי לכתוב עליו אני קורא לו מיקי
ואני רץ, משיעמום, כמו חולה נפש לאורך המסלולים
וצועק
"מיקי בוא, מיקי בוא" (והוא בא, תהיו בטוחים)
ומדמיין שאני פורסט גאמפ ושאולי נמריא, מיקי ואני,
מהמנחת המזורגג הזה, במגידו,
וננחת בלאס וגאס, במלון הכי מפואר בעיר
נשתכשך בג'קוזי
נהמר במליונים,
נשתובב עם כלבלבות-צמרת מטופחות
ואני אגיד לו, לפני השינה,
"מיקי, יאבן זונה קטן ועקשני, תראה לאן הגענו"
והוא יישב בצד, ראשו על כפותיו המושטות לפנים
יסתכל עלי במבט מחייך וישתוק,
כי הוא כלב.