"זה היה בזמן משבר הטילים בקובה. שנה נפלאה הייתה 1962. יבול
נהדר... אבל אני וארי, אחי, זממנו להרוג. ואת מי יותר טוב
להרוג בסתיו יפה שכזה אם לא את אבא."

כבר חצי שנה בתל אביב. שום התקדמות. אותם החיים המסריחים שהיו
לי בקיבוץ. אתה גדל בנחת, תחת תורה שלמה של זיוני שכל
סוציאליסטיים של חארות נפוחים שהדבר היחיד שבאמת מעניין אותם
זה ההרחבה של הסלון שהגזבר הבטיח להם, או מרפסת הזכוכית שעמל
כה רב נדרש בשביל שהמזכירה תהייה מסופקת ותאשר את בנייתה.
אני פוסע באלנבי, עובר את הפיצוציה ליד הג'חנון ונכנס ישר לפאב
קודר ויחסית מרוקן לערב חמישי זה. השומר הרוסי המגודל בכניסה
אפילו לא מעיף עלי מבט. הרגע אכלו לו את הצריח השמאלי.
אני מתיישב על שולחן גבוה ומזמין גולדסטאר, ובהדרגה שוקע
במוזיקה.

"אבא הרג את אימא. ככה גילינו מספר ימים לפני כן. השוטר שעסק
בתיק שלה בשלוש שנים מאז מותה, פקד שאול רודניצקי, הופיע על
מפתן דלתי לאחר שנה וחצי שלא שמענו ממנו. הוא סיפר שיש ממצאים
חדשים שמעמידים את אבא בתור החשוד העיקרי החדש בהרעלה שלה. עד
עתה, החשוד העיקרי הייתה היא עצמה."
"היא הורעלה מכוס יין ששתתה במסיבת יום ההולדת השלושים ושש
שלה. אני הייתי אז בן חמש עשרה, וארי בן שתיים עשרה. אחרי
שחקרו את כולם, הגיעו למסכנה שהיא שמה את הרעל בעצמה. כמה שלא
ניסינו לברר, אני וארי, אף אחד לא היה מוכן לספר לנו אם ידועה
הסיבה להתאבדות שלה. למה היא החליטה לעזוב אותנו ככה?"
צבי מתרומם בכיסאו בכבדות ומתיישב שוב בתנוחה שונה. התנועה שלו
איטית ומהוססת, למרות שהוא רזה ונראה בריא לחלוטין. על פניו
הבעה של סלידה עתיקה שצפה חזרה לפני השטח. הוא מנער את ראשו
ומחזיר מבטו אליי.

הוא נכנס בדלת. אני קולט אותו בזוית העין ומתעורר מההזיה שתפסה
אותי לזמן די ממושך. הוא מתיישב על הבר והברמנית ניגשת אליו
מיד. לקוח קבוע ומכובד. אלכוהוליסט מניאק.
אני קם מהשולחן ומתיישב על הבר מרחק קטן ממנו. דואג לכך שאף
אחד לא יראה את המבטים התקופים לכיוונו, אני מאמץ את אוזניי
ומאזין לשיחה שלו עם הברמנית והבחור שלידו. הם מדברים על הדיסק
החדש שלו. יצא רק אתמול ונמכר כמו לחמניות בשוק של רוסים. ככה
הוא אמר את זה. רק לקיבוצניק אמיתי יש גאווה כזאת. אותה הגאווה
שגורמת לך לשכוח לחלוטין את האנשים עמם בילית את ילדותך עשוקת
הקפיטליזם.
"אחי," אני קורא אליו בניסיון להתגבר על הקול הצורם של כריס
קורנל. הוא מסתכל בהפתעה.
אני מסמן לו לגשת אלי. הוא מסתכל על החבר לימינו, מושך בכתפיו
וקם. הוא מתיישב לידי ואני פותח את היד עם הניילון של קופסת
הסיגריות המגולגל לשקית קטנה ולבנה. הוא מסתכל ומחייך בהנאה.
אני קם, שם עשרים שקל על הדלק ויוצא עם היד בכיס המעיל. הוא קם
והולך אחרי. בחוץ אני מסתובב ורואה אותו מסמן לחבר להישאר לשבת
במקומו. הוא יוצא, ואנחנו הולכים למכונית שלי.

"אז פתאום, אחרי שעיכלת את העובדה שמשהו אצלה בראש השתחרר
כנראה, עובדה שנורא קשה לקבל בגיל כזה, פתאום אתה מגלה ששלוש
שנים אתה חי תחת צילו של נבל. של איש מערות חסר כל שליטה על
צרכיו הבסיסיים והכלכליים..." הוא מרים את קולו בהדרגה.
"ואתה כל כך כועס, שאתה שוכח מהכול. כל מה שלמדת בימי חייך
הקצרים נעלם כלא היה. אתה קוף רצחני תחת מסווה של צעיר
מתורבת." הוא עוצר לרגע ומשתעל.
"אבא בגד באימא במשך שש שנים, עד למותה ואף לאחר מכן. הוא אף
התחתן עם הפרוצה הגרמנייה הזאת." הוא מדבר בשקט, אך בקולו כלוא
זעם אין סופי.
"אז אני וארי השגנו רעל חזק המשמש להמתה של פרים שחלו ברפת,
והוספנו כמות נכבדה לכוס היין שהגשנו לאבא ביום השנה השלישית
למותה. אותו הרעל ששימש לאימא. עין תחת עין. היה זה שלושה ימים
לאחר ביקורו של פקד רודניצקי, ואבא לא ידע דבר על הממצאים
החדשים עדיין. השוטרים החליטו לבדוק את העניין לעומק לפני שהם
באים בהאשמות חמורות שכאלה לאחד מבעלי הקרקעות החשובים באזור.
אבא ירש הכול מסבי, אך החליט להשאיל את השטחים למדינה ולגור
בקיבוץ, שם מצא שקט ושלווה." הוא משתתק שוב ומוריד את מבטו.
עתה משתלטת עליו ארשת עצבות נוראה.

אני מוציא מראה קטנה מתא הכפפות ושופך עליה את האבקה. עם כרטיס
אשראי אני מפורר אותה ומסדר שתי שורות שוות. הוא מגלגל שטר.
אני מגיש לו את המראה.
"ואללה, תודה אחי." הוא אומר בחיוך.
"אל תדאג, בחורצ'יק. עלי." אני מחזיר.
הוא מקרב את השטר לנחיר השמאלי, סותם את הימני ושואף אחת
משורות האבקה. אז חוזר על התהליך בנחיר השני. הוא מוריד את
המראה והשטר ושולח ראשו לאחור. דקה בודדה הוא יושב שקט
לחלוטין. בקושי אפשר לשמוע את נשימותיו. פתאום מרים ראשו
ומסתכל עלי.
"טעם מוזר יש לזה. חמוץ מדי." הוא אומר בקול עצבני במקצת. לפתע
מקרב ידיו אל פיו ומתעטש בחוזקה. אז מרחיק אותן ועליהן מרוחות
טיפות קטנות של דם. אני מניע את מנוע המכונית.

"אבא שתה את היין בלגימה אחת, כפי שנהג לעשות מאז שאימא הלכה.
הוא הוריד את הכוס והחל לאכול. לפתע עצר והסתכל עליי. ליין יש
טעם מוזר - הוא אמר. ארי קם בקפיצה מכיסאו וחבט אגרופו בפניו
של אבי. בן זונה מנוול! - הא צעק. רצחת את אימא!" את המילים
האחרונות צבי צעק במפתיע.
"ואבא הסתכל עליו במבט הכי מופתע שאפשר ופתאום התחיל להשתעל.
לאחר ההתקף הקצר הוא החזיר מבטו אל ארי ושאל אותו על מה הוא
מדבר. ארי סיפר לו בכעס את כל מה שפקד רודניצקי סיפר לנו. אבא
שם את ידו על פיו בחוסר אמונה. זוג מפגרים! - הוא צעק. אימא
הרגה את עצמה! היא שמה לעצמה את הרעל ביין. אתם לא יודעים את
זה, העדפתי למנוע את זה מכם, אבל לאימא היה סרטן במוח. היא
עמדה למות תוך שלושה חודשים, והעדיפה לא לסבול את ייסורי
הגסיסה. אתם לא זוכרים את החודשים האחרונים שלה? איך הייתה
מתחילה בבכי מרורים כמעט כל ערב? וההזיות? והתקפי הזעם
הפתאומיים?" הוא השתתק שוב. פניו שמטו והוא שיחק בידו בדש
חולצתו. דקות ארוכות עברו עד שדיבר שנית.
"אבא מת לנו. באשמתנו." דמעות הופיעו בעיניו.
"השוטר היה חלק במזימה של המועצה האזורית. לפני החוק בזמנים
ההם, היו יכולים להוציאו להורג. בצוואתו היה כתוב כי במותו,
אדמותיו יעברו לידי הממשלה באופן חוקי וסופי. הכול היה חתום
מראש. אבא חתם על גזר הדין של עצמו. הם לא ציפו לזה שנהרוג
אותו, אבל הטעות שלנו הפכה לברכה שלהם. הם האשימו אותי ואת ארי
ברצח אבא וטייחו את כל המזימה בעזרת החקירה הזאת. ארי לקח את
חייו במהלך החקירה. הוא לא עמד בזעם האדיר שנבנה בו. אני הייתי
קרוב לכך גם כן, אבל כיוון שהייתי נורא אלים כשכלאו אותי,
העבירו אותי לחדר מרופד לאחת עשרה שנה. לא נתנו לי להרוג את
הכאב. וככה אני חי עד היום. ללא שום תקווה לנקמה המגיעה לי."
שוב היה שקט.

יונתן מסתכל עלי במבט אפוף במשך כל הנסיעה הקצרה.
"זוכר אותי?" אני שואל אותו.
"לא." הוא בקושי מוציא מפיו.
"יובל. מהקיבוץ? זוכר? למדנו ביחד שתיים עשרה שנה? שיחקנו
כדורגל באותם מדים? לא זוכר, הא? כמה מפתיע." ציניות כבדה
שולטת בקול שלי. הוא נראה מבוהל להחריד.
"אתה לא זוכר איך סיפרתי לך שסבא שלי יושב בכלא כבר ארבעים
וחמש שנה? ואיך העפת לי אגרוף אחרי שאמרתי שזה סבא שלך שהכניס
אותו לכלא, ושהוא בעצם אשם ברצח?" הוא מוציא קול חריקה חלש
מגרונו.
"לא זוכר?" אני צועק עליו. הוא קופץ בחוזקה וראשו נחבט בחלון
הדלת שלצידו. תנועתו החלה להאט ומבט של פאניקה מופיע בעיניו.
"הורדת עכשיו שתי שורות של רעל. רעל שאתה מכיר טוב. הרגת איתו
את הפרה של גולדה הזקנה. היה מצחיק הקטע הזה. כולם צחקו." אני
עוצר את המכונית בסמטה קטנה ליד שוקן. הוא כבר בקושי מחזיק את
עיניו פתוחות, אך עדיין מנסה לברוח ומגלה את כפתור הנעילה
שבור. אני מעיף לו אגרוף בפנים. ראשו נחבט שוב בחלון. דם מתחיל
לזלוג מאפו ומפיו.
אני פותח את הדלת שלי, יוצא וגורר את גופו החצי משותק לכיסא
הנהג. שם את ידיו על ההגה, אך הן מחליקות למטה כמעט מיד.
אני סוגר את הדלת והולך לכיוון הרחוב. מוריד את כפפות הגומי
ומדליק סיגריה. סבא יהיה גאה, אני חושב לעצמי. לאחר כמה רחובות
עצרתי בפיצוציה בשביל לקנות בירה.