אתמול, הירח התקרב למרחק של מאה ומשהו מטר מכדור הארץ. כל
העולם עשה מזה בלאגן שלם. דתות קמו ונפלו, מלחמות התחילו
ונגמרו, ואנחנו? אנחנו לקחנו בירות וסולם ועלינו לעזריאלי.
כשהירח היה לא יותר ממטר מעל לראשים שלנו, העמדנו את הסולם,
והיינו לישראלים הראשונים על הירח.
תראי אימא, צעד קטן לאדם...
התיישבנו על קצה של מכתש והתחלנו לשתות, בוהים במבט מרוקן בפני
האדמה העוברים בזחילה איטית מעל לראשנו.
קפריסין במרחק, ואחרי חצי בקבוק של טובורג עוברים כבר מעל
לספרד. ועכשיו הים מתחיל.
אני גומר את הבקבוק וזורק אותו בכל הכוח לעבר הים הגועש
מעלינו. הבקבוק מחליף כוחות משיכה ונופל למעלה לתוך הים.

למוצא הישר של בקבוק זה.
אנחנו לכודים על הירח, אנא הזעק כוחות הצלה.
על החתום: חבורת שיכורים.

"הכול נראה משונה מכאן," אני אומר בהיסח דעת.
"הכול הפוך. כמו אוסטרליה בסרטים המצוירים."
"אולי עדיף ככה?" אומרת תמי ומוציאה ג'וינט ארוך ודק כמו
סיגריות של זקנות עשירות.
"תראו למשל את הג'וינט הזה שהכינותי מראש."
היא מדליקה את הקצה המגולגל ולוקחת שאיפה.
"כולנו ילדים של החינוכית. הכול מוכן מראש, מתוכנן."
היא מוציאה את העשן בעמוד דק ויציב שנסחף אט אט אל עבר
האוקיינוס האטלנטי מעלינו.
"ותראה איך כולם מגיבים לג'ולה אבן הענקית הזאת. אף אחד לא היה
מוכן לזה. אף אחד לא ציפה לזה. ועכשיו דוס מוציא ת'זעם על
שייח, כומר מפוצץ נזיר טיבטי מסריח במכות. היא מנערת את הראש
בעוויתות חדות.
"איך... איך..." דודי פולט פתאום בקול רועד ומבוהל טיפה.
"מה?" אני מסתכל עליו במבט של גועל.
"איך... זה קרה?" הוא שואל את האוויר במבט לא ממוקד. נראה לי
שהוא מתכוון לים. דודי הוריד קודם חצי גרם של קטאמין. K. דודי
לא נמצא איתנו על הירח. דודי בגלקסיה אחרת. יצא למסע
אינטרגלקטי.
"איך מה קרה?" תמי שואלת ומעבירה לו את הג'וינט.
"יש דגים בשמיים." הוא אומר, מרים את היד להצביע ופוגע
בג'וינט. הקונוס הלבן צף לרגע באוויר ואז נופל לאט כמו נוצה על
החול הרף מתחתינו. אני מרים את הג'וינט ומסתכל למעלה. כולנו
מסתכלים למעלה עכשיו. מעלינו, שלושה לוויתנים  שוחים בקצב
איתי. המראה כל כך יפה שאנחנו שוקעים בשתיקה ארוכה.
חופי מקסיקו עכשיו. הרבה חול ודקלים. לא רואים אף סומבררו
באופק. שדות, הרים, נהרות, ואנחנו שותקים. הרבה זמן עבר
והמסקלין מכדור הארץ כבר שוקע. אז אוכלים עוד ומקנחים בבירה.
ותמי עולה ומתפשטת בריקוד על סלע ענק מולנו. עם השדות וההרים
והנהרות מעליה היא מתפשטת. והיא כל כך יפה, אבל רק פה. רק
הפוך. שם לא נוכל להיות מוכנים מראש לכלום, אז עדיף שבכלל לא.
תמי רוקדת וים עכשיו. הכחול נורא מתאים לעיניים שלה. והיא
נשכבת על הסלע, ואני נשכב על החול ושוקע. ובחלום אני נופל
מכדור הארץ, אבל לא לירח, אלא לחלל. פשוט צף חופשי. אני פותח
את העיניים ורואה מעלי את החומה הסינית. ועוצם שוב, לא נופל,
אלא שוכב על כר דשא גדול באמצע פארק הירקון ומסתכל על הירח
עובר מעלי, לא יותר ממאה מטר גובה.
אני פותח את העיניים ותמי רכונה מעלי. ומעליה מדבר. המדבר של
ירדן.
"צריך לרדת מהרכבת, חמוד." תמי לוחשת בחיוך. "קום."
אני קם ומעיר את דודי.
סולם למעלה, והנה כבר שני המגדלים. רק חצי דקה יש בשביל לרדת
מכאן. תמי עולה, ויורדת. אני עולה ויורד. דודי לא עולה.
"בוא כבר, דודי." אני צועק.
"יפה פה. לא נראה לי לחזור לארץ. אתה יודע שרציתי חו"ל גם
ככה." הוא ממלמל ומפיל את הסולם על הירח.
"ביי דודי. תתנהג יפה." תמי לוחשת בקול מתוק ומנופפת לדודי
המתרחק. גנב ת'סולם של אבא שלי המניאק.
אני מחבק את תמי, ואנחנו הולכים להכין דברים מראש.