פרקי אצבעותיי מדממים.
כפות רגלי שואלות סימנים בחול
אצבעות קטנות- קטנות שוקעות לאט-
מותירות מורשתי להיסחף בגלי הרוח הקלים,
אם לא זהותי על סביבתי-
הריני תלויה במאווי עונת המעבר-
לתשוקותיה הסוחפות אותי לגאות החולית.

צוואתי כתובה-
טיפות דם כהות מטפטפות מעיניי-
להיספג בשקעי עקבי בשביל.
אולי יעבור עובר- אורח בכפרי,
בשבילי ביתי ההזוי,
יהלך בעקבותיי ויקרא-
את עצמי השנויה במחלוקת.

חיוורות שפתיי הרועדות
מסגירה את חולשתי,
את השקר של היותי
במסגרת קבועה, עתיקה.

עליי לאכול,
אך איני מעכלת
.          .את עומק העצב
.          .את רוגע הייאוש
.          .את טירוף היורשת
.          .את שאלת שייכות



מקיאה מתוכי
כל סימן של תקווה-
שהרי אין בי אף אח
או צחוק למזכרת
מילדות נהדרת
ילדתי בעצב
נערה חסרת- כל
עשירה לתפארת.

סימנים כחולים ערפיליים
נחלשים- נמרחים על הדף.
כתמי דיו ירקרקים
מבהיקים על עורי,
שריטות מדממות
יוצרות אגמים בשקעי צווארי.