בדירה למטה התגורר סרטן.
למעשה, בתוך האישה שגרה בדירה שלמטה התגורר סרטן.
הוא היה די צעיר, הסרטן, היה חבל לי עליו שמת רק אחרי שנה. הוא
לקח אותה איתו, כי סרטן זה כמו צב, הוא נולד עם הבית מסביבו
ויום אחד מוציא את הראש. ואז כולם יודעים "שם יש סרטן".
אז הוא מת, ולא הרבה אנשים באו להלוויה. ההורים שלי הלכו.
סנטימנט לשכנים.. אחרי 30 שנה בבנין משותף עם אדם לומדים להקשר
אליו גם אם התרומה הגדולה ביותר שלו אליך היתה לאבחן את הבן
שלך כ "שד, פושע, דרעק" ושאר כינויי חיבה במבטא פולני כבד.
מה שגברת בושמיץ החביבה לא שיערה בעיני רוחה אף לא בחלומותיה
הפרועים ביותר הוא שיום אחד יחליף את בעלותה על דירת חדר וחצי
חביבה זו השד בכבודו ובעצמו.
את פרוסת העץ הצבועה בלכה שמיסמרו אל הדלת יחליפו בשלט מודרני
עבודת יד שעליו יכתבו באותיות דפוס בולטות "דהן-רוזמן" והגינה
שלה תהפוך למפלס המערבי של הבית.
את הציור שהבן שלה קנה לה בפריז איפשהו בסוף שנות השבעים סוף
סוף יורידו מהקיר והוא יחשוף ריבוע בהיר טבוע בקורים. ההוכחה
לכך שלא כולה חייה באופל, אבל לצערנו, חלקי הלא-אופל היו
מכוסים בצבעי שמן כבדים שמנעו מהאוויר והאור מלהכנס.

בשנה האחרונה הדירה הייתה סגורה, החלונות היו מוגפים עד כדי
היחלדות טוטאלית של ציריהם. לא היה ניתן להבחין האם זהו דיקט
החוצץ בין התריסים לזגוגית או שמא זוהי רשת רקומה באבק.
כשאחי סוף סוף קיבל את המפתח הנכסף (וחלוד) הוא חשב שיכנס לחלל
חייכני ומזמין וכל שידרש ממנו הוא להתחיל ולטייח מעט את
הקירות, אחרת היו קורסים פנימה.
בניגוד לציפייה, הביית עוד היה מאוכלס ברהיטייו, השידות מלאות
במחברות, ספרים ותמונות ישנות של הגברת ומשפחתה, גלויות מראש
השנה, אפילו גליל נייר הטואלט עוד היה מקובע בקיר השירותים.
סיפריית עץ מאסיבית שמרה על מדפיה כשני תריסרים של סדרות
ספרים: כתבי שלום עליכם, כל עבודות עגנון, מילון לועזי עברי,
סיפורי התנ"ך, מילון אבן שושן משנת לש"שנ (לפני-שאבא-שלי-נולד)
ועוד מציאות.
היחידים בהם לא היינו צריכים לפשפש ולפנות היו ארון הבגדים
והמטבח, אותם פינו מבעוד מועד בנה וכלתו.
"את המיקסר הם זכרו לקחת אבל תמונות של אמא שלהם הם לא רוצים?
חסרי לב..." אמא שלי מלמלה כשראתה את ערימת הניירת פזורה על
רצפת החדר ומחכה שיטאטאו אותה כבר החוצה, יקשרו טוב בתוך איזו
שקית ענק ויזרקו לתוך פיר האשפה בעומק 3 מטרים שנמצא במרכז
העיר.

הם חשבו שזה יסתיים מהר יותר, כל עניין הנקיון הזה, הם ניסו
להוציא מבין הקירות את כל מה שהיה פעם שייך להם, וזה כאילו לא
נגמר.
לבסוף הם הזדקקו לעזרתי. לעזרה שלי. א נ י. זו שלא נותנים לה
לשמור על הכלב כי היא לא אחראית מספיק.
בעודי גורפת את המיים בחצי ריקוד מחדר השינה מתחיל הרדיו לנגן
בדרמטיות על אלו שניצחו. הצמרמורת לא איחרה להגיע. ההקשרים
במוח שלי יודעים לרוץ די מהר כשמדובר במה שבו מדובר.
נדמה לי שהשיר הוא של קווין, אם אני לא טועה, והוא מקפיץ אצלי
בחוצפה רק סיטואציה אחת. מי חשב שאחרי כל כך הרבה זמן אני
עדיין אעלה ברוחי את אותה התרחשות חסרת כל חשיבות בעיני
הסביבה.

זה היה יום רביעי אם אני לא טועה. (יש לי מקום מיוחד לציוני
זמן אצלי... מן קטע שכזה.) אחרי שבילתה 4 שנים באמריקה, חברה
שלי חזרה. הייתי אז בכיתה ה'. היא הייתה כמו קסם שרציתי לגלות
מה הטריק מאחוריו - היא חייה באמריקה כשאני רק גיליתי איפה היא
נמצאת, היא דיברה אנגלית רהוטה כל כך כשאני רק למדתי לשלוט בR
וL מתגלגלות, והיא נפגעה מהסרטן בעקיפין בדיוק כמוני עוד לפני
שהבנתי מה זה אומר.
כשהיא עזבה בכיתה א' לא שאלתי למה אבל מתוך נימוס היא שיתפה
שאבא שלה חולה וצריך להשתיל לו ריאות חדשות. הייתי בטוחה שהיא
משקרת. איך אפשר לשתול בבנאדם ריאות? ואיפה משיגים ריאות
חדשות?
כנראה שזה אפשרי, כי בפעם הבאה שראיתי אותו הייתה לו צלקת
ענקית בדיוק במרכז החזה והמון כדורים לקחת. וגם מעט שכל להבין
שכאלו דברים מתרחשים בעולם.
כל השנים האלו הייתי בטוחה שהיא עזבה כדי לטייל מעט בארץ
המוזרה עם האנשים הקיטשיים, כדי לקנות דברים בזול ולגלוש בשלג,
כדי לאכול מקדונלדס בבית ספר היהודי דתי שלה אפילו שזה לא כשר,
כי זה מה שהיא ספרה לי.
רק אחרי שעברנו יחד על ערימת התמונות שצלמו שם וראיתי את
התזכורות קורעות הלב שאבא שלה השאיר מאחורי כל תמונה סתם למקרה
שלא יהיה שם כדי להזכיר להם, הבנתי כמה קרוב הוא היה למקום
ממנו לא חוזרים.
באותו יום רביעי בו נכנסה לכיתה זה היה לא פחות מפתיע מהעובדה
שזה היה הפעם לתמיד.
היא באה לבקר לפני כן, אבל תמיד הודיעה מראש והשתדלה להכין
אותנו נפשית כדי לא לעורר גלי "תקשורת" בית ספרית. לחשוב שהיו
ימים בהם העדיפה לחסות בצל הצניעות...
בשניה בה נדמר השיעור של המורה הקשוחה והסנילית שלנו רצתי
וקפצתי עליה. התחבקנו כאילו לאדם אין צלעות או דרכי נשימה. היא
הוציאה מהתיק במיומנות שתי חבילות והגישה לי אותן. "מה את עושה
כאן? מת הגעת?"
"אתמול בערב. חזרתי!"
פחדתי לשאול אם היא חזרה עם אבא או שאמא שלה הולכת לחלוק את
חדר השינה עם הבדידות. למעשה לעולם לא שאלתי אותה. אפילו לא
איך הסתדרו הדברים בסוף. התברר לי כמובן שהאדון חי בשניה בה
דרכה רגלי בביתם, והיא דרכה בו מספיק פעמים.
היא לא חיכתה להוכחה החזותית כדי לרמוז לי שהכל בסדר.
למה לרמוז? כנראה שהנושא היה רגיש אצלה מספיק כדי לא לפצות פה
בנוגע אליו.
ביום שלאחר מכן היא הגיעה שוב, בחליפה אמריקאית יותר ומבטא כבד
קצת פחות, גוררת אותי אחריה לאיזו פינה שנראתה גדולה יותר
כשהתחבאנו בה בכיתה א.
ישבנו נשענות על הקיר בדממת אלחוט לרגעים מספר, עד שלפתע היא
התחילה לזמזם בקול מעט רועד, לזמזם ואז לשיר בצורה הכי רהוטה
שילדה בכיתה ה' יכלה רק:
"We are the champions my friends.. and we will keep on
fighting till the end..
...ביום האחרון שלי בבית ספר היהודי הם שרו לי את זה. כולם ראו
את מה שקרה למשפחה שלי כניצחון. אם נצחנו זה אומר שיכלנו גם
להפסיד, וזה אומר שנלחמנו במשהו אבל אני לא מבינה במה. טוב. את
באה?"
היא הספיקה להתרומם ולשלוח אלי את היד.
הייתי לא פחות מגוש ילדותי של רגישות שנזל בטיפות קטנות אל
העולם, השקה אותו בכאב המלוח שלו והרג הרבה פרחים ככה.
אמרתי לה שזה בטח היה ממש מרגש והיא אמרה "כן הא.. משהו כזה."
והתחילה ללכת בלעדיי.
זמזמתי לעצמי בראש את השיר הזה שוב ושוב... גורפת הלאה דמעות,
מנקה את החדר הקטן שלה שגם בו התגורר סרטן.

נשענתי חולמת על המגב באמצע השטיפה, נזכרת בהבזקה באותו היום.
אחי התקרב אלי וצבט באצבעו באוויר כדי להעיר אותי מהחלום
בהקיץ. חייכתי אליו וזמזמתי עם הרדיו את מה שנשאר מהשיר.
המעגל נסגר באותו יום. לא דיברתי עם אותה הבחורה מאז שעליתי
לחטיבה. לא חשבתי עליה מאז כיתה ח'. לא רציתי לדבר איתה מאז
שהגעתי לתיכון וגיליתי מה נהיה ממנה. אבל זה היה אפוף חוסר
שקט.
עכשיו אני יודעת, שאם היא לא השתנתה יותר מידיי, היא הייתה
בחדר הקטן שלה מאזינה לאותן שורות גם כן באותו יום של נקיון
בדירה שמתחתי.



תשמעו... זה התחיל אחרת! זה היה אמור להיות משהו חייכני על
איך ניקיתי טונות של זבל ולאחר מכן אולצתי לשהות בחדרים סגורים
שואפת אקונומיקה וצבע לעץ. אבל כמנהגי בקודש, אם היה אותו חולי
מעורב בסיטואציה - נגזר דינו של סיפור זה להגיע אל אותו מקום
אליו הגיעו קודמיו ולקבל מינוס הרבה נקודות מכם, חסרי הלב
(צוחקת).
וסליחה שוב.