-"לא, לא ככה. זה לא מספיק טוב", אמר האיש השמן תוך טלטול ראשו
לצדדים באכזבה. הוא הישיר את מבטו אל תוך עיני הילד שעמד מולו
ומשך בכתפיו, "מאסטר שאול חושב ככה", הוסיף כדי לאשר את דבריו
והצביע על האיש הגבוה שעמד לצידו ועישן סיגריה שנדמה שהיתה
מונחת בין אצבעותיו באופן תמידי. אותו מאסטר שאול לקח שאכטה
מהסיגריה שלו וצקצק בלשונו באיטיות מרגיזה.
"תנסה עוד פעם, ילד", ציווה השמן בקולו המחוספס והסמכותי.
מאסטר שאול שאף ניקוטין אל ריאותיו רגע קט לאחר מכן, כאילו
כאות הסכמה עם הציווי. לא שיש כל קשר נראה לעין בין שאיפת
ניקוטין להסכמה עם דברים, אך לילד זה נראה די הגיוני.
הוא עצמו הביט לחילופין על מאסטר שאול ועל ניסים, הטיפוס שעד
כה אנו הכרנו כ"האיש השמן", ונראה מאוכזב ומבולבל משהו מהעובדה
שהוא לא עשה את מה שציוו עליו מספיק טוב. הוא ניסה לסדר את
המחשבות במוחו ולהרגיע את עצמו, דבר שהיה קצת קשה לביצוע מאחר
ומאסטר שאול וניסים עקבו אחריו במבטיהם באופן קבוע ודי מטריד.
"יאללה", דחק בו ניסים, "אנחנו מחכים".
הילד צעד מספר צעדים לאחור ונעצר. הוא עצם את עיניו והחל לנשום
עמוק. שואף ונושף באיטיות, מתרכז בנשימותיו. הוא עשה זאת למשך
כמה שניות, ולפתע הוא פקח את עיניו ופער אותן כאחוז טירוף
ושאג: "סויאז! גורוץ'! זיקאר!
ווואאאאאאהההההההההההההההההההההה!!!!!".
הצרחה עימה הילד סיים את פרץ דבריו חסרי המשמעות היתה כה
מחרידה, עזה ומאומצת, עד שניסים ומאסטר שאול החליפו ביניהם
מבטים משתוממים בו הם ניסו לשאול זה את זה מה יקרה אם מישהו
ישמע את הזעקות הללו בחוץ ויקרא למשטרה? תהיה להם קצת בעיה
להסביר עניין שכזה, הם ידעו.
-"אתה צריך לנסות עוד פעם. אתה צריך להרגיש את זה. תן לזה לצאת
עמוק מתוכך", המשיך ניסים, "תעצום את העיניים ואל תחשוב על שום
דבר. תן למסך השחור שיעטוף את התודעה שלך להתכסות באדום. אדום
של זעם, של דם. אתה שונא את העולם, אתה רוצה להרוג אותו!".
לפתע הוא עצר, הסתובב לאחור, השתעל בקול רם שיעול ליחתי ומעורר
תיאבון וחזר אל הילד. "אתה רוצה להרוג אותו, ילד. אני רוצה
להרגיש את זה".
הילד כבר שמע את ההסבר הזה בפעם הראשונה והוא ידע שלא יעזור
לאף אחד אם יחזרו באוזניו על אותן המילים שוב ושוב. הוא עצם את
עיניו וחושך מוחלט השתרר סביבו. שחור. ריק מוחלט. הוא חיכה,
התרכז, ממקד את ריכוזו על נשימותיו, מביא את עצמו למצב בו הוא
חש שהוא מסוגל לשלוט על עצמו בצורה מוחלטת - לשלוט על כל נים
קטן שעובר בגופו.
אבל שום אדום לא הופיע. שום זעם. רק רגש עז של התרגשות מתוך
העובדה שהוא באמת רצה להצליח עם זה, לצרוח כמו שצריך- לצרוח
כמו נינג'ה.
אבל לפתע מחשבה משונה הכתה במוחו. הוא פקח את עיניו והריכוז
העצום שהוא הצליח להגיע אליו התפוגג במכה - הוא חזר אל המציאות
שבאותו רגע כללה אולם ספורט נטוש, את עצמו, את מאסטר שאול, איש
רזה וגבוה בעל חזות עוינת למדי, ואת ניסים, איש שמן, מכוער
ומקריח, שעמדו מולו.
-"...אבל ניסים!", שאל בסקרנות נלהבת, "נינג'ות לא אמורים
להיות... סודיים כאלה? אתה יודע, להתגנב מאחורי האויבים שלהם?
להפתיע אותם? להרוג אותם לפני שהם בכלל מצליחים להוציא את
המילה הכי קטנה מהפה שלהם? לשסף להם את הגרון ב"סווש" קטן כזה
וזהו, נגמר!".
ניסים היה קצת מבולבל - הוא לא ציפה לכזאת שאלה, אך תוך כדי
שהילד המשיך בתיאוריו הנרגשים על תכונות הנינג'ות ועל טיבם,
עלה חיוך קטן על פיו. ההתלהבות הזאת של הילד הזה, התמימות שלו,
אלה הקסימו אותו כל פעם מחדש.
אלה, והכסף שהוא ושאול הרוויחו ועוד יוסיפו להרוויח, קרוב
לודאי, על חשבונו. "הילד הזה הוא תרנגול שמטיל ביצי זהב",
חשב לעצמו, וכלל לא עלה על דעתו שתרנגולים זכרים לא יכולים
להטיל ביצים, אפילו במטאפורות, אבל זה בסדר, ניסים בדרך כלל לא
היה נכון בדברים שלא היו קשורים בהשגת כסף בדרכים לא חוקיות
ורמאות, ויש שיגידו שגם בדברים האלה הוא לא היה מבריק במיוחד.
היה קשה לו האמין לזה כאשר הילד הזה הגיע יום אחד למכון הכושר
בו הוא מתאמן, כולה צוציק בן 11 וביקש מהמדריכים שילמדו אותו
להיות נינג'ה. כל המדריכים, מן הסתם, התעלמו תוך כדי לעג מהילד
ושלחו אותו לכל הרוחות, אבל ניסים קלט, כמו שהוא קולט את זה
בכל דבר, שיש פוטנציאל רווחי עצום לעניין הזה, והוא בא אליו
ואמר לו שהוא מכיר איזה מישהו שיודע הכל על נינג'ות, מה זה
יודע הכל? מאסטר נינג'ה טופ קלאס.
בהתחלה שאול כמעט הכניס מכות לחברו הטוב כאשר זה ביקש ממנו
להיות מאסטר נינג'ה לאיזה יום בשבילו, אבל אחרי שניסים גרר
אחריו את הילד לתוך הדירה של שאול, לא היתה לו הרבה ברירה,
והוא פשוט שיתף פעולה. שיתוף פעולה שניתן להגדיר דרך מילותיו
של ניסים עצמו: "אתה תעשן סיגריה ותשתוק ואני אעשה את כל
הדיבורים". מדי פעם שאול נתן תוספות אקזוטיות כמו הנהונים,
צקצוקים בלשון וכו', אך לא מעבר לזה. הוא היה מאסטר נינג'ה
שאול, וכמו כמו כל מאסטר נינג'ה שמכבד את עצמו, הוא לא הוציא
הגה מפיו.
לילד לא ממש הפריע שמאסטר שאול, טיפוס שאמור להראות אולי אתלטי
ובריא, מעשן סיגריות ובעל מראה חולני וחיוור למדי. מה היה
איכפת לו? העיקר שהוא ילמד להיות נינג'ה, וגם לא איכפת לו לשלם
100 שקלים חדשים לשיעור, כאשר כל שיעור נמשך 50 דקות עגולות,
אם לא קצת פחות.
-"מאיפה אתה יודע כל כך הרבה על נינג'ות, ילד?", שאל בסופו של
דבר. הוא העיף מבט קטן לכיוון שאול שחייך אף הוא באותו הרגע
והסתכל עליו, אך חזר עד מהרה להיות מרוכז בסיגריה התמידית
שלו.
-"ראיתי את זה בטלוויזיה ובכמה סרטים", הילד ענה בגאווה, "וגם
קראתי על זה איזה ספר, או עיתון. אני כבר לא זוכר. אולי
קומיקס. לא משנה".
שאול השתעל שיעול חד וצורמני, אך ניסים ידע שהוא בעצם מחניק את
צחוקו.
-"ילד, תקשיב, אם אתה רוצה להיות נינג'ה אתה תצטרך לסמוך עליי
קצת. אתה צריך שיהיו לך אנרגיות של רוצח. נינג'ה אמיתי צריך
לדעת לצרוח כמו שצריך, להוציא כראוי את אנרגיות הקטל שלו".
שוב שאול השתעל שיעול חד, הפעם כאשר ניסים אמר את המילים
"אנרגיות הקטל", שילוב של מילים שללא ספק נשמע משעשע באוזניו,
בייחוד מפי ניסים.
לפתע פרצופו של הילד נעשה אדום מזעם והוא החל לרעוד בנשימותיו.
כנראה שהבחין בכך ששאול לא בדיוק משתעל והוא הניח שעושים ממנו
צחוק, דבר שלמען האמת היה די מדויק.
-"תגיד, מה בדיוק אתה חושב שאתה יודע על נינג'ות, בעצם?!
נינג'ות לא צורחים! הם לא מוציאים אף מילה! הם באים אליך בלי
שאתה שם לב, שולפים את החרב שלהם ודוקרים לך את הלב,
אחת-שתיים! לא נראה לי שאתם יודעים באמת מה זה נינג'ה! אתם
סתם... אתם... מאיפה לי שמאסטר שאול הוא באמת מאסטר?! ", הוא
סיים והצביע ביד רועדת על שאול.
ניסים נרתע והחל לגמגם. זה בדיוק מה שהיה חסר לו - שהילד
המטומטם יקלוט את העניין. הם כבר עשו לו ארבעה שיעורים - זה
היה החמישי - 500 שקל שלניסים לא ממש היה איכפת מאיפה הם
הגיעו, אבל הכסף היה, וזה מה שהיה חשוב. חמש שעות בהן שאול
פשוט עמד ועישן במעין פוזה מסתורית, וניסים דיבר שטויות וניסה
להחדיר אותם לנער. פעם היה זה מבט הנינג'ה ("אתה צריך להפוך את
העיניים שלך לחרכים של אש, ילד"), פעם על רוח הנינג'ה ("אתה לא
רוצה להיות הנינג'ה, ילד. אתה כבר נינג'ה, עכשיו אתה פשוט צריך
למצוא את עצמך"), והפעם על צרחת הנינג'ה.
"צרחת הנינג'ה?! הילד לא עד כדי כך מטומטם!", עברה המחשבה
בהצתה קצת מאוחרת במוחו של ניסים. זיעה החלה לנטוף ממצחו והוא
החל להשתעל, שיעולים חדים וקצרים ממש כמו אלה של שאול ממקודם,
אך משום מה הפעם שאול עצמו דווקא שתק, כדרכו האופיינית של
הנינג'ה.
-"ילד, תקשיב", החל לדבר, מקווה שתוך כדי דיבור הוא יחשוב על
משהו, "מאסטר שאול הוא מאסטר נינג'ה מדופלם ש... ש... יודע
להיות נינג'ה כמו שצריך. הוא יודע לזרוק כוכבי נינג'ה, להלחם
עם החרב, להתגנב מאחורי אויביו ולקטול אותם בשניות".
לפתע הילד החל להירגע ולהקשיב בהתלהבות. ניסים החל לחייך. "אני
מגיע לאנשהו", חשב לעצמו.
"תשמע", המשיך באותו קו, "הוא למד במנזר נינג'ה עתיק וסודי
במונגוליה. הוא למד שם את תורת הלוחם, את תורת השימוש בכלי
הנשק ואפילו נתנו לו כינוי סודי שרק נינג'ות מקבלים".
-"ברצינות?...", לפתע התערב הילד ברצינות מופתית.
-"כן, אבל זה סודי ביותר. הנינג'ות משתמשים בכינויים שלהם רק
בינם לבין עצמם".
-"נו, תגלה לי...", התחנן הילד בסקרנות מהולה בהתלהבות שאין
כמוה, כזאת שאפשר למצוא רק אצל ילדים. במיוחד אצל כאלה שרוצים
להיות נינג'ות.
חיוך ענקי התנוסס על פניו של ניסים. הגיע הזמן לשורת המחץ.
-"כשתהיה נינג'ה אני אגלה לך", אמר בקול מנצח, "ועכשיו - תנסה
לצרוח שוב".
והילד שתק. הוא הבין שבמאבק הזה הוא הובס, אז הוא פשוט שתק.
הוא השפיל את מבטו והחל לחשוב על כל הסרטים שהוא ראה על
נינג'ות. הוא באמת רצה להיות נינג'ה. היה זה כמו אחד מהדחפים
האלה של ילדים קטנים לקנות אלבומי מדבקות ולבזבז כסף מיותר על
קניית המדבקות בשבילן, או פוגים, או גוגואים או מה לא. דחפים
היסטריים ובלתי נשלטים שעוברים דווקא אחרי שהם מקבלים את הדרוש
להם, משום מה.
רק שאצל הילד זה הגיע לרמה של אובססיה. קשה לתאר עד כמה הוא
רצה להיות נינג'ה, איש המסתורין, המתנקש בחשאי. הוא לא הבין
למה המאסטר שאול הוא לא זקן סיני ונמוך שמדבר במילים קצרות
ובעלות משמעות עמוקה ("הלחם בחרב כפי שמקפץ הפנתר"), למה ניסים
מדבר הרבה אבל לא מלמד אותו את תנועת "החרגול הזריז" ותרגילי
חרבות למיניהם, ולמה הוא צריך לצעוק.
בסרטים שהוא ראה, הנינג'ות אף פעם לא צעקו. אף פעם.
ולפתע הוא התמלא באדום הזה עליו דיבר ניסים, אפילו בלי לעצום
עיניים. האדום שהיה אמור להשתחרר בצעקת הנינג'ה שלו בעצם הגיע
בזכותה - הוא זעם עכשיו. הוא רצה להיות נינג'ה. הוא לא רצה
לצרוח. הוא רצה להיות נינג'ה, אבל הם בלבלו לו את המוח, ולכן
הם ישלמו.
ניסים יכול היה לראות את השינוי המהיר שלפתע חל במצב הרוח של
הילד וזה אכן קצת הטריד אותו בהתחלה, אבל הוא הניח שהוא מנצל
את הזעם בשביל צרחת הנינג'ה כמו שנאמר לו לעשות, אז הוא נרגע.
שימח אותו לחשוב שהילד אכן מציית לו - והוא עוד מרוויח כסף על
זה!
הילד נשם עמוק, חושב על כל הנינג'ות שהוא אי פעם ראה בחייו
(בטלוויזיה, כמובן) והוא השווה אותם לעצמו, אנשים מסתוריים,
גבוהים וחזקים שלבושים לגמרי בשחור, אוחזים חרב ובנדנם יש מספר
כוכבי נינג'ה, אלה מול ילד קטן שזוג מבוגרים מוזר ומעצבן אומר
לו לצרוח. זהו זה. הוא התמלא בשנאה יוקדת על שניהם, ובמיוחד על
המאסטר שאול. הוא כבר ילמד אותם לקח.
-"סיקוטו! ג'ארימה!
ז'וקודאיי!אהההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!", זעק הילד ושעט
בהתקפת אמוק לכיוון המאסטר שאול המופתע ששמט את הסיגריה שלו.
באופן עקרוני סביר להניח שהוא היה מתכופף להרים אותה, אבל הילד
הספיק לחבוט באשכיו בכף ידו הקטנה לפני שהוא אפילו הספיק לחשוב
על זה. ניסים גלגל את עיניו בהפתעה והתחיל להגיד: "יא חתיכת
-", אך די מהר גם הוא עבר את אותו הטיפול.
ובלי עין הרע, יש לציין, הילד חבט חזק, וזה עוד בלי לציין את
העובדה שמדובר, בכל זאת, במקום שלא צריך לחבוט חזק כדי ליצור
בו תוהו ובוהו.
וכך התקפלו להם השניים בעודם אוחזים את אזוריהם המוצנעים,
מתייפחים ופולטים קללות שונות ומשונות שלא אטרח לציין על דף
זה.
-"הילד הזה הוא לוחם אמיתי", היה אומר עובר אורח לו היה יוצא
לו לצפות במחזה הזה. למרות שבכל זאת שאול וניסים לא היו
בריונים גדולים, הם עדיין היו קצת יותר גדולים ומבוגרים
מהזאטוט הקטן שפגע בהם בנקודה הקטנה שמכאיבה בגדול. אפשר לומר
שהוא הוציא את אותם תחמנים חביבים בצורה די משפילה בדרך בה הוא
טיפל בהם, אך בכל זאת, הוא היה לוחם אמיתי.
-"זה בדם שלו", היה ממשיך אותו עובר אורח, וכאשר הילד היה נועץ
בו מבט חמים ושמח, הוא היה שואל את עצמו אם זה באמת אותו אחד
שגרם לניסים ושאול להתפתל על הרצפה במשך שעה ארוכה.
ודווקא אז, כמו אצל כל אדם שמקבל את מה שהוא רוצה, למרות שהילד
חש גאווה עצומה במעשהו וביכולת שהוא גילה בעצמו, החליט שחיי
הנינג'ה הם אולי לא בשבילו, ושאולי כדאי לו להיות דווקא עורך
דין בעתיד.
ולפי הדרך בה הוא כיסח את הביצים שלהם, אפשר לומר שיש לילד
פוטנציאל לא קטן. |