עומדת מול המראה בחדר.
מוציאה שמלה לבנה חלקה ושמה אותה.
הולכת לאמבטיה מסדרת את התלתלים האדומים והארוכים שלי.
שמה נעליים, לוקחת פלאפון ויוצאת מהבית.

אני הולכת לפינה שלי, לפינה שלנו.
מפזרת את השיער והולכת בניגוד לרוח.
נעמדת על הגשר ומסתכלת מסביבי.
הדמעות מתחילות לזלוג על פניי ואני חושבת על החיים שלי.
החיים שלי מתחלקים לשניים, ה"חיים" לפני אלירן והחיים אחרי
שהכרתי את אלירן.
אני לא יודעת מה לעשות, לקפוץ לא לקפוץ.
הרגשות שלי מבולבלים וכך גם חשיבתי.
אני יודעת שאם אני אקפוץ אני רק אעשה לעצמי טובה כי אני אמות
ולא אצטרך לסבול יותר בגלל אלירן. ואם אני לא אקפוץ מה זה ייתן
לי???
מסתכלת על הכוכבים למעלה ורואה כוכב מנצנץ.

אלירן לקח אותי לעשות פיקניק באמצע הלילה.
מצחיק האלירן הזה...
"הכי פוזה לעשות פיקניק בלילה." הוא אומר ומחייך.
התיישבנו על השמיכה שהבאתי ופרשנו את האוכל. אכלנו, שתינו
וצחקנו.
כשסיימנו לאכול נשכבנו על השמיכה אחד בתוך הזרועות של השנייה.
"תראי את הכוכבים, כמה שהם יפים." הוא לוחש לי.
"כן הם מהממים."
"כמעט יפים כמוך..." הוא אומר.
אני נושקת לשפתיו וממשיכה להסתכל על השמיים.
"אני רוצה לתת לך משהו מיוחד..." פתאום הוא אומר.
"מה אתה רוצה לתת לי?"
"כוכב... את הכוכב שמנצנץ שם.
זה יהיה הכוכב שלנו. כל פעם שכוכב ינצנץ אלייך תדעי שזה אני
מחייך אלייך ומתגעגע אלייך." הוא אמר.
"אני אוהבת אותך." אני אומרת ברכות.
"גם אני אותך..." הוא אומר.

אני עומדת ומסתכלת מלמעלה ופתאום יש לי סחרחורת ואני נופלת על
הרצפה של הגשר.
אני יושבת ומחכה מספר שניות וקמה שוב.

אני ואלירן בחדר שלו על המיטה.
אני יושבת עליו ואנחנו מתנשקים.
"את יפה את יודעת?" הוא שואל אותי.
"תודה..." אני אומרת ומסמיקה קלות.
"מה את מסמיקה?! כאילו לא ידעת את זה לפני..."
"בכל זאת..." אני אומרת.
"דיי אל תשחקי אותה... זה אני זה בסדר!" הוא אומר.
"נו דיי..."
אלירן מתחיל לדגדג אותי ואני כמעט נופלת מהמיטה.
"אלירן נו דיי!!! אני איפול!!" אני צועקת.
"אל תדאגי אני לא אתן לך ליפול אני אוהב אותך יותר מדי."
הוא מעלה אותי בחזרה למעלה.
אני מקבלת סחרחורת ובאה ליפול ובשנייה האחרונה אלירן תופס אותי
לפני שאני מגיעה לרצפה.
"אמרתי לך שאני אוהב אותך יותר מדי בשביל לתת לך ליפול..." הוא
אומר ונושק לשפתיי.

אני מסתכלת על הכביש הסואן ומתחילה לבכות בקול. אנקות של כאב.

אלירן ואני חוזרים הבייתה מהקניון.
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?!" אני צורחת.
"לא יודע אני כבר לא יודע ותפסיקי לצרוח כל הזמן!!!!"
"כשאתה תפסיק לצרוח עליי אני אפסיק לצרוח עלייך!"
"מה את מאשימה אותי?! כל דבר אני אשם!!! עוד מעט תגידי לי שגם
בקטע הזה של אביב אני אשם!!!"
"מה אביב?! מה?! לא קרה איתו כלום, מתי תבין?! נכון היינו פעם
חברים אבל זהו אין בינינו כלום!!! אנחנו ידידים טובים ואתה לא
תימנע ממני להיות עם ידידים שלי כמו שאני לא מונעת ממך להיות
עם ידידות שלך!!!"
"למה מי את שתמנעי ממני?! את לא תקבעי לי מה לעשות!!!"
"לך תזדיין!!!" אני צורחת ורצה לכיוון הכביש הסואן.
מכונית נוסעת במהירות לקראתי, אני מנסה לברוח ולרוץ מהר.
ברקע אני שומעת את אלירן צועק תיזהרי.
הוא רץ אחריי ומעיף אותי לכיוון הצד השני של הכביש.
"את לא נורמאלית.." הוא אומר לי.
"גם אתה לא. למה הצלת אותי?"
"כי אני אוהב אותך, אני לא יכול להיות בלעדייך..."
אני קמה מהכביש מלאה בשריטות.
"אני אוהבת אותך!!!" אני צועקת ונושקת לו.

"למה אלירן? למה?? למה זה לא יכול להיות ככה גם עכשיו??
למה אתה לא בא אליי ואומר לי עד כמה אתה אוהב אותי???" אני
צועקת.
אני מתיישבת על הגשר ומסתכלת בהודעות בפלאפון מאלירן.
כל הפעמיים שהוא שלח לי הודעה ורשם לי שהוא אוהב אותי ולא יכול
בלעדיי.
פתאום האורות נדלקים.
אני מסתנוורת וקמה.
הצל שלי הוא ענקי.
ואני מרגישה שאני צריכה לקפוץ לסיים את הסבל הזה.
חיים בלי אלירן זה לא חיים.
אני מתיישבת על הברזלים של השלט ומנדנדת את הרגליים, כאילו אני
בנדנדה.

"למה הבאת אותי לפה? רוצה להחזיר אותי לילדות שלי?" אני שואלת
והולכת לכיוון הנדנדה.
אלירן נעמד מאחורי ומנדנד אותי.
"אני חושב שכדאי שניפרד." הוא אומר.
אני עוצרת את הנדנדה ומסתובבת אליו.
"מה אמרת?? אני חושבת שלא שמעתי טוב..."
"אני חושב שכדאי שניפרד." הוא אומר בשנית.
"למה??" אני שואלת ויוצא לי קול של ילדה קטנה.
"כי זה לא הולך. אני מרגיש תקוע, אני מרגיש שאני חנוק."
"מה זאת אומרת חנוק?? אלירן תסביר את עצמך!!!" אני צועקת.
"לפעמיים אני חושב שאת רוצה ממני יותר מדי, מצפה להרבה. ואני
מרגיש שאני מאכזב אותך כשאני לא עושה את זה.
ולפעמיים את בוכה בלי סיבה פשוט בוכה ואני יודע שזה בגללי.
ואני גורם לך לסבול..
נטע אני אוהב אותך!!! עם כל הלב שלי לנצח!!! אבל אני לא יכול
לראות אותך סובלת ככה.. אני מצטער..." הוא אומר והולך.
אני נשארת לשבת על הנדנדה, בוכה.

אני מתחילה לפחד.
אני לא בטוחה שאני רוצה לקפוץ.
למה אני לא יכולה לפתור הכול עם אלירן??
למה הכול כ"כ מסובך לי?!
אני מחזיקה במעקה, לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת עיניים.
הסרט של החיים שלי רץ למולי וכל מה שאני רואה זה את אלירן, את
אלירן וכמה שאני אהבתי אותו והוא אותי.
אני לא רוצה למות..
אני רוצה לפתור איתו את הכול.
הידיים שלי מתחילות להחליק ואני פוחדת ליפול. אני קמה מהר
וחוזרת לתוך הגשר.
לוקחת את הפלאפון ומתקשרת לאלירן.
"אנחנו צריכים לדבר.. אני בדרך אלייך." אני אומרת ומנתקת.
עכשיו אני יודעת, אני יודעת שעשיתי את ההחלטה הנכונה.
מעכשיו כל ישתנה... הכול יהיה טוב יותר.
אני חושבת לעצמי.
ליד הבית של אלירן יש כביש ענק.
אני באה לעבור אותו ואז אני רואה את אלירן.
אני כ"כ שמחה לראות אותו שאני לא שמה לב מה קורה מסביבי. אני
רצה אליו ובדרך מכונית פוגעת בי.
"נטעעעעעעעעעעעעעע!!!!!!!!!" אלירן צועק.
אני מרגישה כאילו התנגשתי בעוצמה חזקה בקיר. הכול כואב לי, אני
לא מסוגלת לזוז.
אלירן רץ אליי ומסתכל עליי בדמעות.
"תחזיקי מעמד בבקשה תחזיקי מעמד!!!" הוא אומר בלחץ.
"אני אוהבת אותך..." אני לוחשת.
"גם אני אותך. בבקשה אל תדברי אל תתאמצי."
"הכול יהיה שונה מעכשיו, אני לא אסבול, אני מבטיחה, רק תהיה
שלי..."
"תחזיקי מעמד ואני מבטיח שאני אהיה שלך..."
"אם נועדנו להיות ביחד אני אחזיק מעמד ואם לא תדע שאני אוהבת
אותך..." אני אומרת.

אני שומעת סירנות, ואת אלירן בוכה.
העיניים שלי נהיות כבדות ואני עוצמת אותן.
זהו הכול נגמר, אני לא מרגישה כלום.

בינתיים הפרמדיקים שמים את נטע על אלונקה ומנסים להחיות אותה
שוב.
הם עושים לה עם המכונת הלם.

כאב חזק עובר בגופי ופתאום אני שומעת את אלירן, אלירן שלי...
עכשיו אני אהיה בסדר והוא יהיה שלי, הוא הבטיח!