דיוויד וקטיה נפגשו ערב אחד, בלי שום סיבה מיוחדת.
הם נסעו זמן מה  לשדה מבודד. הם אהבו להגיע אליו, סתם בגלל
שהיה מרוחק מכל סימן לציוויליזציה. וכשהגיעו, ישבו שעונים על
גבי המכונית.
"אתה מאוד שקט היום". אמרה קטיה, קוטעת את הדממה.
"כן... היום האנושות הייתה אפילו עוד יותר בלתי נסבלת". ענה
דיוויד מבלי להביט בה.
קטיה הנהנה בראשה ולבסוף אמרה: "יום רע בבי"ס?"
"כן... גם בבית שלי לא משהו... את יודעת, עכשיו כשהיום הזה
מתקרב..."
"כמה זמן עבר?" היא הביטה בו.
"שלוש שנים. ההורים שלי עדיין לא התרגלו לתואר החדש שלהם".
"איזה תואר?"
"הורים שכולים. אני חושב שהם עדיין בהכחשה."
"אי אפשר להכחיש מוות".
"הם אומרים שהם לא רוצים להיות ההורים שתמיד מוזמנים כאורחי
הכבוד בטקס יום הזיכרון בבי"ס שלו. סתם תירוצים... אמא שלי
פשוט לא אוהבת שרואים אותה בוכה בפומבי. תאמיני לי שהיא נהנית
מהמעמד".
"זה דבר נוראי לומר, זה חתיכת מעמד דפוק".
"אני מניח, זה לא משנה בעצם. הם תמיד הולכים לטקסים האלה... כל
שנה מוצאים לעצמם עוד טקס שיוכלו להזיל בו דמעה ולספר סיפורים
עליו". אמר באדישות.
"אתה אף פעם לא הולך לטקסים האלה. אפילו לא לזה בבי"ס.  זו
הכחשה עוד יותר גדולה מזו של ההורים שלך."
"אצלי זה לא הכחשה קטיה, זה הדחקה. ברגע שאני אפרוץ בדמעות
בטקסים האלה כבר כדאי שתירי לי כדור בראש."
"אתה סתם מגזים".
"לא אני לא. אם היה לי אומץ הייתי יורה בעצמי מזמן".
"תפסיק לחזור על השורה הזאת כל הזמן. נמאס לי לשמוע את זה.
וחוץ מזה אתה יודע מה אני מרגישה בקשר להתאבדות".
"את תמימה מדי. חוץ מזה, אמרתי לך... אין לי אומץ".
"אבל יש לך רצון".
"מה הרצון שלי כבר שווה... הוא אף פעם לא הועיל באיזושהי
דרך... אף פעם לא דירבן אותי לממש אותו".
"אני מאוד מקווה שלא תממש את הרצון האידיוטי הזה". אמרה כועסת.
מחבקת את ברכיה אל גופה ומסתגרת בתוך עצמה.
הוא הביט בה במבט משועשע.
"די קטיה... רק דבר מאוד קיצוני באמת יגרום לי לבצע התאבדות"
"די תפסיק!" צעקה עליו.
דיוויד צחק. התמימות שלה תמיד ציירה לו אותה בתור ילדה קטנה,
כאילו בפעם הראשונה הכירה בקיום המוות.
זמן מה עבר. שניהם שכבו על גבם, מביטים בכוכבים. דיוויד עסוק
במחשבות שלו, והמחשבות שלה עסוקות בדיוויד.
"מה אתה הולך לעשות ביום הזיכרון?"
"לא יודע... מה שכן, אני מבקש ממך שתהיי פנויה כל היום. רק
ליתר ביטחון  אל תתכנני שום דבר".
"בסדר" אמרה. שוב מביטה בו, אך הוא עדיין מביט בכוכבים.

הגיע אותו יום זיכרון.
דיוויד יצא בשקט לסלון, מנסה שהוריו לא ישמעו שיצא. הוא חיפש
את המפתחות של המכונית שלו.
החדר היה חשוך, והאור היחיד נבע ממנורת שולחן קטנה ונר זיכרון.
לצידם היו מונחים המפתחות שלו.
אותו נר האיר מעליו תמונה של נער כבן 20 ,לבוש מדים, בעל חיוך
רחב, כמו שהיה לכל אלה שכיום מחייכים רק בתמונות. הוא חטף את
המפתחות מבלי להביט בהם ויצא מהר מהבית.
הייתה זו שעה 6 וחצי בערב כשדיוויד התניע את המכונית ונסע
לכיוון ביתה של קטיה.
הוא לא טרח להודיע להוריו לאן נסע ומתי יחזור.
הוא הניח שעד שישימו לב כי נעלם הוא כבר יהיה בבית, והאמת, לא
ממש היה איכפת לו.
דיוויד צפר לקטיה פעמיים מתחת לבית שלה. היא כבר הייתה מוכנה
לפני כשעה.
היא רצה במורד המדרגות ונכנסה למכונית. היא רכנה לכיוונו ונשקה
אותו. הוא חייך.
הוא התחיל לנסוע, לא בדיוק יודע לאן והיא לא שאלה לאן.
קטיה הדליקה את הרדיו. לא היה דבר לשמוע מלבד שירים עבריים
שקטים, שירים של מלחמה, או פוסט מלחמה. דיוויד כיבה את הרדיו
והכניס דיסק של מטאל. קטיה והוא תמיד טענו שמטאל מהסוג הזה, זו
המוזיקה היחידה שאין שום אפשרות להתחבר ולהזדהות איתה. לכן
תמיד החזיק אחד בסטוק שלו.  
לאחר נסיעה של 20 דקות בתוך העיר, נמאס לו לעצור בכל רמזור
שני. הוא נכנס לכביש המהיר והחל בנסיעה רגועה אך רצופה. לא היו
הרבה אנשים על הכביש. לא כמו בכל יום רגיל. קטיה והוא דיברו
קצת, צחקו קצת. לאחר שעה של נסיעה רצופה כיסתה את עצמה קטיה
ונרדמה במושב שלה. דיוויד הביט בה וחייך, כמו שתמיד עשה כשראה
אותה.

השעה הייתה חמש דקות לשמונה. עוד חמש דקות צפירה. דיוויד החל
לזוז במושבו בחוסר נוחות, החזיק את ההגה בחוסר ביטחון וכל כמה
רגעים הגניב מבט לכיוון קטיה לראות עם עדין ישנה.  

שלוש דקות לפני הצפירה, ליבו של דיוויד פעם במהירות. הוא ידע
שהוא צריך עכשיו לעצור בצד הדרך ולעמוד. לחלוק דקה של כבוד
לאחיו. הוא כל כך שנא את הרגע הזה. לא היה יום זיכרון אחד שבו
לא עמד וחלק כבוד לאחיו, כי תמיד היה עם הוריו ולא העז שלא.
אבל עכשיו, הרגיש שהוא לא מסוגל לעמוד דקה שלמה.
שתי דקות לפני הצפירה, כבר עמדו לו דמעות בעיניים. הוא מחה
אותן כל כך הרבה פעמים שכבר צרבו לו העיניים, אך הוא לא ייתן
לקטיה לראות אותו בוכה.
דקה לצפירה. על לחייו של דיויד כבר זלגו דמעות בודדות, הוא  לא
טרח לנגבן  ולא שם לב  לכך שהכביש מטושטש ולא ברור. הוא הביט
בקטיה שהייתה כה שלווה בשינתה והחל לבכות.

צפירה.

דיוויד האץ את מהירות המכונית. תשעים, מאה, מאה ועשר, מאה
ועשרים קמ"ש. ככל שהתחזקה הצפירה והדהדה באוזניו הוא הגביר את
המוזיקה, והצרחות של סולן הלהקה התחזקו וכמעט שהתחרו עם עוצמתה
של הצפירה. הצפירה גרמה לכאב ראש שכמותו לא חש קודם לכן.
הוא בקושי הצליח להחזיק את ההגה בין ידיו, אך לא היה מסוגל
להוריד את רגלו מדוושת הגז. קטיה התעוררה בבהלה, ראתה את
דייויד במצבו הנוראי, ראתה את מד המהירות שעמד עכשיו על כמעט
מאה וארבעים קמ"ש  והצפירה והצרחות צרמו באזניה. בתנועת יד
נחושה הפסיקה את המוזיקה וצרחה על דיויד שיאט את המכונית, עוד
רגע בוכה בעצמה.
ככל שנסוגה הצפירה כך האט דיוויד את המכונית עד שנעצר בשולי
הכביש.

דממה.

קטיה יצאה במהירות מהמכונית, רצה מסביבה לכיוונו של דיוויד
בכדי לפתוח את דלת הנהג. היא הוציאה אותו מהמכונית, נושאת עליה
את כל משקלו, וחיבקה אותו. לאחר שנרגע דיויד ישבו שניהם שעונים
על קיר בטון בצד הכביש, לא דיברו, לא צחקו. למען האמת, לא עשו
דבר. לבסוף נכנסו אל המכונית והחלו בנסיעה איטית הביתה.


דיויד נסע, מביט על הכביש והיא מביטה בו. דואגת לו שלא יתמוטט
שוב.
"דיוויד..."
"די קטיה. אני לא רוצה לדבר על זה".
"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
"אני אסיע אותך הביתה ואז... אני אסע לאנשהו אני חושב".
"אתה יכול לבוא אליי".
"אני מעדיף שלא. אני צריך קצת אוויר".
עברה כמעט חצי שעה כשהתחילו השניים לדבר מחדש.
דיוויד אני דואגת לך עכשיו".
"מה?" דיוויד פנה אליה במבט חסר סבלנות.
"הייתי בטוחה שכל העניין של המכונית היה ניסיון ההתאבדות
שלך".
"מה?! את מטורפת קטיה... אמרתי לך שאני פחדן. וחוץ מזה, אני
בחיים לא אקח אותך איתי אם אני אעשה את זה".
"טוב... בכל מקרה תדע שזה היה מפחיד ואידיוטי".
"אני מצטער". אמר באדישות, לא ממש שם לב אליה.
קטיה הסתובבה לכיוונו, ובכעס פנתה אליו שוב:
"לא דיוויד, זה היה מטורף! יכולנו למות שם, אתה יודע?!"
דיוויד הביט בה במבט המום ומיד חזר להסתכל על הכביש. קטיה
מעולם לא צעקה עליו.
"קטיה... מה...?" אמר מגמגם מעט.
"אני מצטערת. אני לא מאמינה שאני באה אליך בטענות... לעזאזל,
אח שלך מת". היא החזיקה ראשה בין ידיה וניענעה אותו ימינה
ושמאלה.
"קטיה! אני באמת באמת מצטער. באמת."
קטיה לא ענתה לו. היא הסתובבה לכיוון החלון. הם המשיכו בנסיעה
לכיוון ביתה. דיוויד הביט ישירות על הכביש, והיא הכריחה עצמה
להביט בחלון.
הם לא דיברו כלל.
כשהגיעו לביתה, קטיה פתחה את דלת המכונית וטרקה אותה בחוזקה.
היא רצה במעלה המדרגות  ונעלמה מבלי אפילו לומר שלום, או בכלל
להביט בו.
הוא המשיך בנסיעה, כשלבסוף החזיר עצמו הביתה.
הוא נכנס בשקט, הניח את המפתחות באותו מקום, ליד נר הזיכרון
והתמונה של אחיו. תמיד היה רגיל להשפיל מבט כשעבר ליד התמונה
הזו, ניסה להימנע מכל קשר עין איתה. אבל הפעם נעמד מולה. הביט
לאחיו בעיניים ולאט לאט החזיק אותה בידיו.
הוא בהה בה זמן מה, היו דמעות בגרונו אך פניו היו נטולות הבעה.
כך עברו כמה רגעים.  לפתע,בתנועת יד חדה, זרק את התמונה על
הרצפה, דרך עליה בחוזקה כך ששבר את הזכוכית ואת המסגרת. לפני
שהמשיך לכיוון חדרו, הכניס שתיים מאצבעותיו לפה והרטיב אותן.
ותוך כדי הליכה, שלח ידו לכיוון נר הזיכרון ובתנועה קלה של
אצבע כיבה את להבתו.