המשחק שהכי אהבתי בתור ילד, היה מחבואים. תמיד היה את הקטע של
כולם-רבים-מי-העומד. ואני שתמיד הייתי בעל רוח התנדבותית,
הסכמתי. אחרי איזו שנה שתמיד אני הייתי עומד ראשון, גיליתי
שיטת משחק שנשארים ליד העמוד. שיטה גדולה, רק, שכל הילדים קראו
לי "דוגר". אמא אמרה שזה רק בגלל שהם מקנאים, לא ידעתי במה.
היום אני משתחרר מצה"ל בדרגת רב-אלוף, בטח בדרכי לפוליטיקה. זה
זמן טוב לחשוב על העבר, להיזכר. חודש אחרי שנתמנתי לרמטכ"ל
פרצה לה מלחמה קשה עם מרבית כוחות ערב. את אירן ועירק שחברו
ביחד כל אחת בנפרד עם סוריה הוצאתי מהמערכה בעזרת כוחות
האוויר, בביצוע חלק וזריז.
כשסוריה לחמה, היא שלחה במכה אחת את כל כוחותיה לחזית. אם
אסטרטגיה יכולה למסור מסר,
בודאי מסרה - "תמות נפשי עם פלשתים ואנחנו מסתפקים במועט, כי
אין לנו כוח לחשוב".
לאחר לחימה של יומיים בלבד, חזרו בהם בודדי חילי האויב, שנותרו
בחיים, וערקו. בלווין אפשר היה לזהות בודאות עורף פרוץ אצל
הסורים. יכולנו להכנס עד דמשק עם חילים מהבקו"ם אבל אני פחדתי
שלבנון תעשה להצלת כולם.