[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא אבק
/
פמפלונה

בכל יום הייתי יוצא מדירתנו בקומה השנייה למרפסת הקטנה,
המרוסנת במעקה ברזל ירקרק, מתקלף. הייתי יוצא דקה לפני הזמן,
כדי לראות את השיירה מגיחה מעבר לפינה בקצה הרחוב, ועולה לאיטה
לעבר בית הקברות, במרחק כמה בניינים במעלה הרחוב. נעמה לי שגרת
הלוויות היומית, ובעיר הספרדית הזו מתו מספיק אנשים כדי שבכל
יום תעבור השיירה מתחת למרפסת. כל יום באותה השעה. הרחוב היה
צר, צר מדי. רוב הבתים ממולנו היו צבועים בצהוב, ולכולם מרפסות
קטנות, ואנשים מקללים דרכן את העולם, את העיר. לא הסכמת לצאת
איתי לצפות בלוויות. "יש פה מספיק מוות", היית אומרת לפעמים,
"בוא נעשה חיים". איש שקט הייתי אז, בספרד. חייכתי אל הרחוב
למשמע תגובתך, וחיכיתי לכובעים השחורים, לרכב הלוויות המבריק,
המחזיר את השתקפותי בגגו. בכל יום הם היו עוברים, האנשים
התחלפו, הארונות התחלפו, המטריות והשמשיות התחלפו אלה באלה,
והנהג אותו נהג. גם באביב. באביב מצאת עבודה, מלצרית בפאב.
באתי לבקר אותך שם לילה אחד, ארבתי לך באפלולית ובעשן, כמו
מחזר. חייכת לזרים. חזרתי הביתה וקראתי את עיתון הערב, בהיתי
בטלוויזיה. כשקיבלת את המשכורת הראשונה קנית לעצמך שמלת-קיץ
לבנה ובקבוק יין אדום. חגגנו בערב, שתינו ורקדנו בדירתנו
סגורת-החלונות, כמו בובות על חוט. הורדתי ממך את השמלה הדקה.
שכבנו. הייתי אוהב לנחש איזה אדם היה המת ששוכב בתוך רכב
הלוויות הארוך. רציתי להשליך פרחים על הצועדים בשיירה, כמו
נערה על חיילים החוזרים הביתה מנצחים. "סיון", קראתי לך פעם
מהמרפסת, "בואי תראי איתי". אחד הילדים התגנב מהשיירה לאחת
החנויות שברחוב הצר, קנה ממתק, ואמו סטרה לו. לא באת לראות. אף
פעם לא באת לראות. בקיץ הלכנו לים. את היית משתזפת בלי החזייה,
כי "מי כבר מכיר אותי פה?". אני הייתי שוכב לצדך, קצת שותק,
קצת קורא ושותק, קצת דואג ושותק. כשהיינו חוזרים הביתה, ברדת
הערב, היית מתפשטת ליד המיטה, מתגרה בי, שואלת אם רואים את קו
השיזוף פה, ופה, ופה. הייתי שוכב איתך בלהט, טורף אותך. לעורך
היה אז ריח מטוגן, רמץ כבוי. בלילות החמים, אחרי שהיינו
שוכבים, היית מסכימה לשבת איתי במרפסת, ליד המעקה הירקרק,
בכיסא השני, שתמיד חיכה לך, ריק, כשהייתי צופה בשיירות. היית
יוצאת עטופה בסדין, אני בתחתונים. היית חושפת חצי שד לשכנים
נדודי-שינה. אני הייתי סופר כוכבים, מדמיין כמה אנשים יעברו
מחר למטה, בשיירת המתים, ברחוב הצר והמתקלף הזה. היה קיץ.
המשכת לעבוד בפאב, המשכתי להסתכל בשיירות. היינו שוכבים כמעט
כל יום, היית חוזרת משולהבת מהפאב לפנות בוקר, ואני הייתי מחכה
לך במרפסת, רואה אותך יורדת ברחוב, כמעט בריצה. אהבתי לשכב
איתך. כשישבתי במרפסת הייתי מתפזר, כמו חופן אורז שנופל על
הרצפה, כששכבנו, כל עולמי היה נשאב ומתמקד בגוף שלך. ישבתי על
כיסא העץ, מקלף בציפורניי חלק מהמעקה, מחכה לשיירה היומית. היא
אחרה. את עמדת במטבח, הכלים קירקשו, המים זרמו, זרמו, זרמו.
הפניתי אלייך את ראשי בקוצר רוח, כאילו הרעש שעשית בכלים עיכב
את השיירה. הרחוב היה ריק, העיר המתה, נהמה. חשבתי, אולי הערב
אקנה בקבוק יין, נשתה, ואחר כך נשכב, וארגיש איך אני מתרכז כמו
אור דרך זכוכית מגדלת. במורד הרחוב, מעבר לפינה, הופיעו בריצה
ילדים וגברים צעירים, מבוהלים, צועקים. המים זרמו. הגוף שלך
נצץ באור השמש, דרך השמלה הלבנה. קמתי על רגליי, ואחזתי במעקה
הברזל. הרעם התגבר, ואתו התחילו לרעוד המעקה, ואני, והמרפסת,
וכל העולם. עשרות אנשים החלו רצים במעלה הרחוב שלנו, ומעבר
לפינה הגיחו בשעטה שלושה פרים עצומים. "סיון, בואי מהר!" קראתי
פנימה, "בואי, בואי!". יצאת בריצה, בלי לשאול, בידך צלחת.
נעמדת לידי בשתיקה, שעונה על המעקה, ושנינו צפינו באנשים הרצים
והצועקים, באבק שהעלו פרסות הפרים הרועמות, בנשים היוצאות
למרפסות, ברעש, ברעד, ברעם. ראשינו הסתובבו, יחד עם כל הרחוב,
אחרי הישבנים העגולים והגדולים, שנעלמו. שתקנו. האבק שכך לאט.
הרמתי אלייך את עיניי. יצאת, יצאת אליי. יש פה מספיק מוות,
סיון, בואי נעשה חיים. תפסתי בידך ומשכתי אותך לתוך הדירה,
לחדר המדרגות, לרחוב. המדרכות והחנויות כוסו אבק, ואני הרגשתי
נקי. את היית לבנה ושקטה. "בואי", אמרתי לך, "נצא לרקוד".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.

הרשע בשעת שרב
עצר רצע ברשת
עשב עשרה.








עז רדוד מצטט
פלינדרומים
מדכאים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/03 11:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא אבק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה