כשכולם
היו שקועים בעצמם כל כך
שלא ראו האחד את השני,
כשערפל סמיך
אטם את הנפשות,
קמת ואמרת בקול
את דעתך הכנה.

ומייד
כל העיניים היו עליך.
לא בפינות החשוכות,
איפה שכל אחד מהם
נהג להסתתר,
ולא בספרים
או
בליצנים הצבועים,
המתרוצצים על בימת החיים
כדי לעוות את פניהם ולבדר...

אתה
היית האחד
שאמר את האמת.

ושנאו אותך
ואהבו אותך
בגלל זה
ובגלל זה בלבד.

וכשפסעת לאיטך
על קרש דק
מעל תהום מבעבע
הבטת קדימה,
ולפעמים
הבטת גם למטה,
כדי שהלבה המאיימת
תשתקף בעיניך
בחיוך

ובכל צעד נוסף שעשית,
הלבבות הסובבים
נדמו,
ובעיניים,
המופנות אליך
התרחבו האישונים
הנה הוא...
הוא מגיע...

אך אתה נהנית
להרגיש את הרוח
טופחת על כתפיך..
לא פחדת שהיא תדחוף אותך,
תסיט אותך,
תפיל אל תוך התהום הרותח
כי ידעת
שהיא לא תוכל לך
לעולם.

ובעולם מן העבר השני
במציאות של אחרי
שוב הופיעו לעתים
גשרים קטנטנים
מעל תהומים של בובות.

בשבילם
היו אלה מהמורות הדרך,
כאלה
שבגללם סוסים במרכבות רבות
שוברים רגליים קדמיות
ונופלים

ובשבילך
אלה היו רק גשרים קטנים
ובלי המצאות יתרות
מעליהם קיפצת בקלות
של אייל.

ידיך נשארו תמיד
נקיות מדם של אחרים
ושל עצמך,
כי לא נשכת אותם
כשפחדת.

כי לא פחדת.

אם הייתי יכולה,
הייתי בונה לך מזבח.
על ראש הר גבוה,
אליו יעלו אלפים

ועל המזבח,
במעלה המדרגות
הייתי חורטת את שמך
והכתובת הזאת
הכתובת בלבן
על אפור כהה,
הייתה נשארת חרוטה
לעולם ועד.

"כאן נזכור
את הבנאדם האמיתי
הראשון והאחרון."