אתה זוכר איך מתנהגים
ילדים קטנים,
פעוטים,
כשלא מקבלים דבר מה?
הם נופלים על הרצפה,
מכים בה
ובוכים.
לרוב הם אומרים
שזה לא צודק.
לא משנה מה.
פשוט ה"זה" הזה,
שנאמר להם בשניה שלפני.
ועוד הם מאמינים.
בכוכבים הנוצצים,
ובכל מיני דברים אחרים.
קסומים,
פשוטים.
אתה חתכת את החלום שלי
במספריים.
לילדים בגיל שלך
כבר מרשים להשתמש בהם.
גם אתה בגדת בי.
בכי עצור עולה מגרוני ביללה חרישית.
וכמו בימים ההם,
שוב קשה לנשום,
ומשהו עוצר בעדי
מלדבר.
גם אתה התבגרת.
ושיקרת לי
שלא.
אפילו ראיתי אותך איתי בחלומות.
זאת המגמה הכי גבוהה
של אמון,
אצל ילדים.
אמון והערצה.
כמו לגיבורי אגדות.
וכמעט כמו לפיטר פן.
הבטחת לי.
אתה
הבטחת
לי.
אני אוספת את עצמי בפינה.
בשברירי האמונה הדוקרים
שעוד מחזיקים אותי,
אני מחזיקה את הבכי.
אם תטרוק את דלת חדרי
ותעזוב אותי להיות עם עצמי שוב,
אגיד לך תודה,
גם אם זה יהיה לתמיד.
אני פשוט צריכה את הרצפה שלי,
להכות בה
בלעדיך. |