המחט   צרבה את עורה בכאב מעצבן וחזק כשהאיש  השמן והצמיגי חרט
על גבה את הקעקוע הגדול.
זה היה אחד היפים והגדולים ביותר שלה, של טיגריס ענקי
וצבעוני. היא ישבה שם במשך שעתיים וחצי עד שהוא סיים וסבלה
בשקט את כאבי התופת.
"נו מה שולמית? בחיים לא תזדקני?" הוא שאל תוך כדי ניקוי שטח
הקעקוע. "מותק,   אצלי אין כזה דבר זיקנה..." היא אמרה   לו
והסתובבה אליו וחייכה חיוך ערמומי  . כן, היא עדיין נראה טוב
למרות העובדה שהייתה בת 59,
יום ההולדת השישים שלה עמד להחגג יום אחר כך, מזל קשת, אומרים
שהם הרפתקנים, זאת הייתה שולמית.
"אז מה תקני לעצמך? אני עדיין בהלם משנה בעברה שנתת לעצמך
במתנה צניחה חופשית ממטוס" הוא אמר וחייך אל שולמית חיוך חסר
שן קדמית. עינייה של שולמית נפקחו לרווחה והוא ראה בתוכן
ציפייה, היא אמרה לו בשקט "או כלום... אולי איזה צעצוע קטן,
אני צריכה לסגור חשבון".
פיליפ הביט בה והתלבט אם לשאול, בסוף החליט שעדיף שלא ישאל
כלום, אצל שולמית אף פעם אי אפשר לדעת
. היא הייתה לפעמים מוזרה, היא הייתה וולגרית ולא היה לה אכפת
לחטט באף בציבור, לדוגמא.   היא הייתה בוטה וחוצפנית, מסוגלת
להתווכח שעות עם מוכרים בשוק עד שיביאו לה עגבניה מושלמת, או
לפלרטט בבטחון מלא עם בחורים צעירים ממנה בחמישים שנה.
היא אהבה להפחיד ילדות קטנות ב"משחק הקטן שלה" ככה היא קראה
לזה. היא הייתה מתיישבת לידן ומביטה בהן כמו זקנה טובה וחסודה.
ואז היתה שואלת במתיקות :"איך קוראים לך חמודה שלי? אוי איזו
ילדה יפה..." בדרך כלל הן היו עונות שם כזה או אחר "נועה"
"שירי" "שחר" ואז היא היתה עושה אחת משתי האפשרויות, בדרך כלל
את השניה.
או שהיתה פוקחת את עינייה ופיה ועושה עיוות מפחיד בפניה
ומתקרבת אליהן לאט לאט ואומרת משהו בסגנון "אני הולכת להרוג
אותך ולשתות את הדם המתוק והורדרד שלך ואז לראות את השיער
הבלונדיני שלך נתלש לאט לאט מהראש הקטן שלך" . אם הייתה עושה
כך רוב הילדות היו פורצות בבכי או בורחות.
או שהייתה שואלת שוב במתיקות "את יודעת איך באים ילדים לעולם?"
רוב הילדות היו עושות פרצוף מבולבל או שהיו אומרות "מהבטן" ואז
היא הייתה מסבירה להם בפירוט רב את עובדות החיים, ולפעמים
בפירוט רב מדי.
עד כדי כך שהעיניים שלהן היו נפתחות בפליאה וחלקן היו מסמיקות
עד לקצות אוזניהן. זאת הייתה שולמית.
היא לא רצתה לצאת לפנסיה כי לא הייתה לה עבודה, עדיין היו לה
בוחטות מהזיונים שלה כשהייתה קצת יותר צעירה. היא לא הייתה
בזבזנית גדולה אבל אהבה להתפרע מדי פעם. אחרי שפיליפ סיים לחטא
את מקום הקעקוע בתנועות מיומנות היא  נסעה לאסוף את האקדח
מהחנות של גדעון.
לכאורה חנות רגילה למוצרי חשמל אבל עם הקשרים הנכונים כמה
קודים והרבה כסף אפשר היה להשיג כל אקדח שתרצה או לחילופין כל
סם שתרצה. "חנות הקסמים" היא קראה לזה.
הפעם היא השקיעה, בחדר האחורי בחנות היא החליקה את אצבעותיה
המקומטות קצת על כל האקדחים. היא בחרה אחד מהדגמים החדשים
שהגיעו, אקדח שחור ומבריק . כשיצאה שולמית מהחנות עינייה נצצו
כמו עיני ילדה שקנו לה ברבי. רגע לפני שנסעה לדירה שלו היא
עצרה בדירתה שלה והחליפה את בגדיה לחליפה דהויה ופרחונית ושמה
מטפחת על הראש.
הורידה את האיפור הכבד ושמה את האקדח בתיק סגלגל ופולני.
היא לא הביטה במראה כי ידעה שמה שתראה יגרום לה להקיא, זאת
פשוט לא הייתה היא.


הוא הביט בה בעיניים מבוהלות ושאל בקול רועד: "ורוניקה? למה
ורוניקה?!"
היא ירקה על השטיח וצעקה "ורוניקה בתחת שלך! הכל בגללך! אם לא
הייתי פוגשת אותך בגיל 16 בחיים שלי היו טובים יותר! אולי
הייתי עכשיו נשואה עם נכדים וילדים! הכל בגללך!" לפתע הכל חזר
אליו, הוא היה כבר בן שמונים ושלוש אבל עדיין זכר את ההיסטריות
של שולמית כשעדיין היה הסרסור שלה. הוא הביט אל הקיר מאחוריו
והסתכל על תצלומי אשתו המנוחה ילדיו ונכדיו.


הוא קרא לה ורוניקה כדי למשוך לקוחות . הבנות שלו לא יסתובבו
עם שם כמו "שולמית" ברחובות, בכל זאת, הוא סרסור מכובד.

"החיים שלך היו בשליטה שלך את היית אחראית לגורל שלך וזאת לא
הייתה אשמתי "  הוא אמר באותו קול מלא ביטחון כאילו באמת האמין
לעצמו. היא כבר לא הייתה ילדה תמימה, היא ידעה מה שווה הבטחון
המזוייף הזה .
היא הביטה בו בזלזול ופלטה את הדבר האחרון שהוא שמע -"אתה זכית
למשפחה שאומנם אין לה מושג על צד האפל שלה, אבל ההתנסות
המחורבנת בחיים האלה הפכה את האופי שלי לכזה ומאז שנכנסתי
לעולם הזה לא יכולתי לצאת ממנו, זה נראה כיף ונראה משחרר וחסר
אחריות אבל אתה יודע כמוני שכשחוזרים הביתה לבית ריק ובודד
מבינים את הריקנות של החיים, אבל על מה אני מדברת? לך הייתה
משפחה!!!" את המשפט האחרון היא צרחה ואז ירתה בו בדיוק בלב,
כמו מקצוענית.

המשטרה הגיעה אחרי חמש דקות, היא הספיקה לנקות את טביעות
האצבעות ולזרוק את האקדח אל הצד האחורי של הבית משם היא תאסוף
אותו תוך כמה זמן ותדאג לזרוק אותו לים.  באמת חבל על אקדח כזה
יפה, חשבה לעצמה.
"אז תני לי להבין, את הגעת לפה רגע לפנינו ומצאת אותו מת
ובדיוק כשרצית לטלפן אלינו שמעת את הניידות?" היא רעדה בכישרון
רב והביטה בו בבלבול, "כן,"אמרה בשקט תוך כדי הוזלת דמעות "הוא
טלפן אלי שאני אבוא אליו לפני חצי שעה בערך, קצת יותר." השוטר
הניח את ידו על גבה  תוך כדי ליווי אל דלת היציאה, היא הרגישה
את מקום הקעקוע החדש צורב בכאב חד,כמו תמיד- הפנים שלה לא
הסגירו דבר ממה שהרגישה.
"אפשר לשאול מה הקשר שלך אליו?"  שאל השוטר.
היא הרימה את מבטה אל השוטר הצעיר ואמרה בעיניים תמימות "או...
הוא היה ידיד ותיק".