[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד ארינזון
/
ריקוד לשונות

אני מתרחק מהמוסד האפור והבלוי, עם כל צעד אני נזכר בשש השנים
האחרונות שביליתי בו, היו פעמים שישבתי על כסאות כיתה א' שלו
יותר מאשר על הרהיטים בביתי שלי, אולם אני לא מתחרט. שש שנים
ארוכות של ציפייה ליום שבו כולם יגידו "אתה עוד תתגעגע לימים
האלה", הייתי מסתכל עליהם בזלזול כמנסה להבין איך הם יכולים
להגיד דבר שכזה על המיני כלא שהצלחתי להשתחרר משלשלאותיו. אני
חופשי! זה מה שידעתי, שנים עשר שנים של לימודים סגורים בתוך
קופסא קטנה שתיזרק לים בעוד ימים מספר. הבטחתי לעצמי תקופה
חדשה, חיים חדשים, התאפקתי כל השנים האלו, נדחקתי אל הצד,
עכשיו אני פותח דף חדש וחלק.
הצתתי את הדלק שלי, הדיסקמן, שהיה עמי כל אותן שש השנים, איתו
הלכתי לכאן, איתו חזרתי משם, איתו התחמקתי מכל מה שהיה, החתיכה
העגולה-שטוחה משהו מפלסטיק הפכה אותי אדיש, אני לא יודע מה
הייתי עושה בלעדיה.
לאחר הליכה של כמה דקות אוזניי קלטו רעש כלשהו שלא נבע
מהמוזיקה הקולנית שעל הדיסק הצרוב, הורדתי את האוזניות, "דוד!
דוד, לאן אתה הולך לך, חכה". זאת הייתה רומי, חייכתי לעצמי.
רומי היא סיפור ארוך ומסובך, אהבה ממבט ראשון, עוד בימים
שחשבתי שהמוסד הוא המקום האידיאלי ולא בית סוהר לקטינים. שש
שנים שלמות אדם אחד יכול להתאוות לאדם אחר, ניסיתי להתגבר על
הרצון, אף המשכתי איתו, אבל הפסקתי בכל זאת בגלל ה"כוויה", אני
קורא לה כוויה מכיוון שהיא הייתה עמוקה והיא השאירה צלקת,
מוחבאת, כואבת בכל פעם שמתקרבים לאזור. אותה ה"כוויה" קרתה
בשנה השנייה, כאשר בנאדם אומר שהוא לא רוצה אותך, ועוד דרך
אנשים אחרים, חסר כל אומץ להגיד לך את זה בפנים, זה כואב, זה
כאב, והמשיך לכאוב, הכאב דעך עם הזמן, אולם כאמור, הצלקת
נשארה.
"היי דוד, סיימת ביתספר, סחטיין", היא אמרה בחצי חיוך.
"כן, לא חשבתי שאני אשרוד את כל השנים במקום המבחיל הזה, אבל
אני בחוץ, חופשי. לפי מצב הרוח שלך אני יכול להניח שאת גם
סיימת דיי בהצלחה, גם לך מגיע סחטיין", חייכתי אליה בחזרה.
היא הסמיקה, "בוא, תשב, ממילא אין לך שום דבר לעשות עכשיו,
נדבר". ודיברנו, ישבתי מולה, מנסה להבין את המילים שהיא זורקת
עליי במהירות מטאורית, למדתי איתה שלוש שנים, לא ידעתי שהיא
הייתה כה קשורה לכיתה המשותפת שלנו. העניין היחיד בשיחה עצמה
היה היא, העיניים, הפנים, החיוך. "דוד, היי?", היא נופפה את
ידה מול הפנים שלי, החזירה אותי למציאות.
"חולם בהקיץ שכמוך", היא צחקקה, "תקשיב, דוד, מה אתה עושה
היום?".
והנה ישבתי לי שם, המום, היא לא אמרה את המשפט האחרון במהירות,
לא ידעתי מה לענות לה, מה היא...רוצה ממני? אני, זה שהיא דחתה
אז?
"רגע, אני אבדוק ביומן שלי", בזמן שאני עושה את עצמי כאילו אני
מדפדף מאיזה יומן דמיוני שמרחף לו באוויר היא צחקה ונתנה לי
מכה בכתף. "טיפש", היא חייכה.
"בטח, למה לא, אהה...אני אתקשר אליך?", שאלתי בהיסוס.
"כן, ברור", היא גלגלה את העיניים ונתנה לי את הפלאפון שלה.
הדרך שנותרה לי עד הבית לא הייתה ארוכה, אבל היא נתנה לי זמן
לחשוב, אני, מהלך לי באופוריה, מנסה להבין את פשר הדברים שקרו
לפני דקות מספר, היה חסר לי איזה בנאדם שיטפח לי השכם ויגיד
"אתה תותח", למזלי היה שם לפחות בנאדם שצפר וגרם לי להיעצר
לפני שהחלטתי לעבור את מעבר החצייה.
כאשר הגעתי הביתה, המחשבות לקחו להם פנייה רצינית לכיוון
הנגדי, עניין אותי לדעת מה גרם לה לרצות לעשות איתי משהו, הרי
היא דחתה אותי, גרמה לי סבל כה רב, כדאי לי בכלל להיכנס
לסיטואציה הזאת?, אולי היא החליטה לרדת מהעץ הגבוה שהיא טיפסה
עליו, לא חסרה הרכילות עליה, אהבה להתערטל עם גברים שגילם אף
כפל את שלה במקרים אחדים. היא החליטה לרדת אל העם, לרדת אליי?

הפכתי את הארון שלי בניסיון למצוא בגדים שלא איבדו את הצבע
שלהם, שלא קיבלו את השערות של הכלבים במתנה, בגדים שלא לבשתי
עדיין. עברתי על מדף הבשמים הלוקה בחסר שלי בחיפושים של בושם
שלא מריח כמו אדם בן 50, קרעתי קופסאות, זרקתי דברים על המיטה,
לא הייתי צריך להשתמש בהם פעמים כה רבות, לא היה מהלך ממש חכם
מצידי.
הרחתי יותר חזק מהבקבוק עצמו, היה אפשר לשים אותי בתור ריחן
באיזה בית שימוש מאוד מטונף. העיקר להריח טוב, בשביל האישה
שלי. בלילות שהיו לי חלומות שלא הסתברו כסיוטים שאני לא יכול
לרוץ בהם, חלמתי עליה, עכשיו, מחר, בעוד שנה, בעוד כמה שנים,
כרעייה המושלמת, אוהבת אותי ומטפחת אותי, לא הייתי מוכן לחשוב
על אף אחת אחרת מלבדה, אף היו ימים שהייתי מתעורר לאחר חלומות
ורואה את הפנים שלה על פנים של אחרים, דמעות לא מובנות היו
זולגות מעיניי.
"היי, וואו, מריח טוב, וכל זה בשבילי, חמוד", היא נשקה לי על
הלחי וחייכה.
"אני משתדל", חייכתי במבוכה, בעודי מנסה להסתיר את העובדה שאני
הולך לאבד קילוגרמים אחדים עבור זיעה קולחת.
הושטתי את ידי, היא שמה את כף ידה בשלי בשמחה ויצאנו לדרך.
העיר לא הייתה מקום אידיאלי, רעש, אוכלוסיה לא מסבירה פנים, לא
מקום בשביל, אוהבים?
שרפנו לנו שעתיים שלמות בטיול אל הים ובחזרה ממנו, במהלכו
הזכרנו אחד לשני זיכרונות נשכחים. היא החליטה להסביר לי את
פילוסופיית החיים שלה, אני המשכתי להסתכל על הפנים היפות שלה,
היו פעמים אחדות שכמעט נתקעתי בעמוד או שניים או שלא שמתי לב
למדרכה, אולם למזלי האחיזה הייתה אייתנה ורומי משכה אותי אליה,
לאחר כל פעם היא הסתכלה עליה, חייכה ואז התחילה לצחוק.
השעה כבר לא הייתה צעירה ושנינו העדפנו לשבת לנו, מצאנו ספסל
שנחבא מאורו המסנוור של פנס הרחוב של הפארק, התיישבתי, היא
נשענה על הכתף שלי.
"רומי, אני חייב להיות כן איתך", אמרתי בהיסוס, מנסה לא להפוך
את זה לדרמה קטנה כמו אלו שרואים בסרטים. היא הרימה את ראשה
והסתכלה עליי כאחת שמוכנה לשמוע כל דבר.
"מאז כיתה ז, מאותו היום שראיתי אותך נכנסת לכיתה, דמיינתי
אותך ואותי מחזיקים ידיים ומסתכלים אל האופק, מאושרים. את...את
לא יודעת מה עשית לי, גרמת לי להרגיש מהי אהבה, מהו רצון, מהי
תאווה, אבל יותר מכול, גרמת לי להרגיש מהו כאב,
אני...אני...אני לא יכול, המילים לא יספיקו, אפילו הדמעות שהיו
ממלאות את הכרית בלילות לא יוכלו לתאר א...", היא שמה אצבע על
פי, "ששש".
היא קירבה את פניה אליה ונשקה לי, עיניי נסגרו ונשאבתי לתוך
תהום אינסופית, ההרגשה נסחפה עם הנשימה אל מחזור הדם וחלחלה
איתו אל כל תא בגופי, הרגשתי צמרמורת, אולם לא התנגדתי. אני לא
יכול להגיד שספרתי את הזמן שהיינו מחובקים, אני לפחות, הרגשתי
איך הנצח עובר לידי ואומר לי שלום.
"דוד, קח אותי הביתה, אני עייפה", היא חייכה ונשקה לי קלות על
השפתיים. קמנו והתנערנו כשני דובים הקמים משנת החורף שלהם.
הלכנו כמו שני מטורפים, שתויים, אני ידעתי מה הסיבה, שתיתי,
אולם שום דבר הקושר את עצמו לנוזל, אלא באהבה. היא נישקה אותי
לשלום ועלתה לה לביתה, אני מניח שכל הדרך חזרה לא יכולתי להסיר
את האצבע מהשפתיים שלי, שבוי בתוך אותה תהום אינסופית. באותו
לילה הלכתי לישון, אולם לא יכולתי, פניה והמחשבה עליה הכו
בקצוות מוחי כמו פטיש גדול ואימתני הדורש לנפץ את גולגולתי.
האם הייתי טוב בכלל?, עשיתי מה שהייתי צריך לעשות?, האשמתי את
עצמי על כך שאני נשקן גרוע, התהפכתי במיטה, דמיינתי אותה עולה
את הדירה ומספרת לאחיות שלה על עוד פגישה מוזרה, בזבוז של
זמן.

"היי...", אמרתי בקול ישנוני משהו.
"היי לך בעצמך, אתה נשמע הרוס".
"הרוס אבל מאושר, מה שלומך?".
"שלומי טוב, אם קמת בשעה כזאת, בטח ישנת טוב, לא?"
"אה, ישנתי...כן, כן בטח, ישנתי טוב".
"חמוד", היא צחקה, הצחוק השובה שלה, גרם לי לחייך, הייתי יכול
להישבע שאם היא הייתה כאן, הקירות הלבנים-אפורים שסבבו אותי
היו הופכים לורודים, או צהובים לפחות.
"אז, נהנית אתמול?".
"חשבת על זה כל הלילה?".
"אהה, אני...".
"אויש דוד, טוב, אני הולכת לי, יש לי עבודה עוד מעט, נשתמע
בערב".
אויש? זה מה שהיה לה להגיד? צעד לא נבון דוד, צעד לא נבון!,
התחלתי לדפוק את הראש שלי בקיר, צעד לא נבון, דוד!. כל היום
עבר במחשבות והסתכלות על הפלאפון בתקווה שהוא יעיר את עצמו
ויזמזם את המנגינה הנדושה של "דרכנו". בתור אחד שנמצא בחופש,
חופש ארוך מאוד, לא עשיתי כלום באותו היום, ישנתי, יותר נכון
התהפכתי במיטה, אכלתי, שרפתי את התחת בישיבה מול המסך המרצד של
המחשב המאובק. היום עבר לאט, השמש להטה בשיאה, הכול היה נגדי,
חסרו רק כמה מחטים באזורים לא נעימים כדי להפוך את הסיטואציה
לאחת שגורמת לנשמה של בנאדם לברוח מהגוף שלה, יכול להיות שהיא
ברחה כבר מזמן, דברים כאלה קורים כאשר נשאבים למעגל אינסופי של
עשיית הכלום.

"היי מתוקה, צהריים, מה שלומך?", אמרתי בקול קליל, בניגוד
לאווירה המחניקה של קופת החולים, המקום לא יכול היה להיות גרוע
יותר, אנשים משתעלים, זקנות שמביטות בך ובטוחות שאתה הולך
לוותר על התור שלך רק מכיוון שהן יותר מבוגרות ממך בכמה מאות
טובות, רק אפור, וכחול כהה ובלוי של כסאות מקיף אותך, חונק
אותך.
"היי חמוד, שלומי? לא ממש טוב, כואב לי."
"מה כואב לך?".
"הגרון, אני משתעלת בטירוף, בנוסף לכך, זה נכון שאני סיימתי
בצפר, אבל עדיין יש בגרויות, אלוהים יקלל את אותם האנשים
שהחליטו לשים בגרויות בתקופה הזאת, אני עייפה".
"אהה, אל תגידי ככה, אני מכיר אותך יותר מדי טוב מכדי שתגיד
שאת עייפה". היא צחקה, בין לבין הזדנב לו שיעול קטן.
"אז, היום, את עסוקה?".
"אני חולה חומד, לא רוצה להדביק אותך, נשמה טהורה שכמוך, אתה
צריך להישאר כזה, בשבילי".

מאז אותה שיחה עבר בערך שבוע וחצי, שבוע וחצי של ייסורים, כל
יום היה נעיצה יותר ויותר עמוקה של סכין בתוך הלב, הלב הפגיע
והמדמם, הלב שלי. לא רציתי להפריע לה, אולם השקט הפריע לי,
הבגרות הייתה לה כבר. בכל פעם שעזבתי את הפלאפון מטווח עיניי,
להוציא את הכלבים, הזבל, השירותים, הייתי רץ אליו חזרה בתקווה
שתהיה שם שיחה שלא נענתה, ואולי צלצול ברגע אמת, היו פעמים שאף
רציתי לזרוק אותו מהחלון, כמו אותה פרסומת נדושה ולא קולטת
בטלוויזיה, אולם התאפקתי.

הלב שלי הפסיק לדמם, הוא איבד את כל הדם שלו, את הרצון שלו
לעבוד, החלטתי לעשות משהו בנדון, אין אני יכול ללכת כמו סהרורי
כל היום, לרמוס או להתעלם מאנשים רק מכיוון שהם רוצים לדעת מה
שלומי. לקחתי את הפלאפון וצלצלתי אליה, "רומי, אני חייב לדבר
איתך".

"היי, דוד, דוד! תוריד את הדיסקמן הזה שלך", היא פנתה אליי,
הפנים שלה לא נראו כה מושלמות ותמימות עכשיו.
"אני מצטער על כך שזה הדבר היחיד שעוזר לי להירגע, הזמן
האחרון, הציפייה, הרגו אותי. לא יכולת להתקשר אליי?".
"אני לא יכולתי להתקשר? למה אתה לא התקשרת אליי?".
אימצתי את מיתרי הקול שלי שיהיו כמה שיותר דומים לקול נשי,
"כואב לי, אני חולה, אני עייפה, יש לי בגרויות, אני בלה בלה
בלה".
"אויש דוד".
"אויש, רומי, זה כל מה שיש לך להגיד כל הזמן, הייתי רוצה לדעת
פעם אחת ולתמיד, מה את רוצה ממני?".
"אני רוצה אותך."
"שקרנית!, אם את רוצה אותי עכשיו, למה לא רצית אותי אז?".
"כי...כי, לא יודעת".
"זאת התשובה הכי טובה שיש לך? אני מאוד שמח שאת יצירתית, אז
אולי תסבירי למה את רוצה אותי עכשיו?"
"אתה באמת רוצה לדעת, מין, זהו! עכשיו אתה מאושר, רציתי זיון
וזהו, חתיכת ביישן אפס שכמוך, אני שלחתי לך מליון ואחד סימנים
ואתה שקוע בשלך, עדיין מתחרפן מאיזה ריקוד לשונות מזופת".
"במקרה ולא שמת לב, אני לא איזה אחד בן 28 שאת תופסת באיזה בר
ללילה אחד, בגלל אותם מעשים את חושבת שהתבגרת, יום אחד, מתי
שתדעי מה זאת אהבה, אולי תתבגרי, את...אני, זה לא מגיע לי".
הפניתי את גבי אליה והלכתי, דמעות זלגו לי מהעיניים, אחרי שש
שנים של ציפייה לגלות אכזבה כה רבה, אכזבה המאכלת רגש כה עז
ומריר כמו ה...אהבה. "מתי שתדעי מה זאת אהבה", איזה נדוש
הייתי, בין אם היא תבין משהו מזה או לא, לי הדבר היה יותר
חשוב.
אההההה!, נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת, החדר המסודר נראה לי
כמטרה קלה דיה כדי להוציא את הכעס הרב שהצטבר לי מבפנים. קרעתי
את כל התמונות והפוסטרים שהיו תלויים על הקירות, זרקתי ספרים
אל כל עברי החדר, הפכתי את הסדינים, זרקתי דיסקים, מה לא
עשיתי, התיישבתי בתוך הבלגן שלי והתחלתי לבכות, כמו ילד קטן,
בכי על כל אותן שנים של סבל, סבל שנגמר בנקודה הזאת.

הנקודה מסמלת סופו של עמוד, כעת אני יכול להפוך אותו ולהגיע
לדף ריק שידו של הגורל לא נגעה עדיין, כאשר אני הופך את הדף
ומצמיד אותו לדפים האחרים אני עדיין רואה את הכתב של העמוד
הקודם, זיכרונות, זיכרונות שישמרו בראשי לטוב ולרע.
אני מניח חוצץ מתחת לדף החדש, לוקח את העט, נושם נשימה עמוקה
... ומתחיל לכתוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לו הייתי לחבל
תליה מיועד
או באש גהינום
ישרפוני לעד
ישבן על ספה?
שלולית על
רצפה?
אבל רק לא כתב
ראש1



זוזו לסטרי,
פילולוג
ומשור(ר)


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/03 15:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד ארינזון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה