לעדי

דממה רכה אוחזת את הנער, הוא אינו מגיב לדבר מלבד האחת.
נלכד בתוך העיניים, שעוד לא נראו בכלל. הכל לא משנה, גם את
נמות מחר.
אחת כה מלהיבה, בלי סיבה מוגדרת, בלי כל הגדרה.
יגון ומרירות, נהפכים לשמחה ומתיקות. הפרחים שנבלו כבר מזמן,
צומחים מחדש ומלבלבים כמו שלא היו מעולם.
הבלבול כה חזק, כה משכר. אין אדם שיכול למשוך את הנער מין
החום, החום
שמחדש כל ריקמה בגוף, החום שעוצר את הזמן ולא מביט לעתיד או
לעבר, רק להווה, רק לרגע הזה, הרגע בו תתרחש הנשיקה. זו נשיקה
שהיא לא סתם החלפת נוזלים, זו נשיקה שהיא סוף העולם ותחילת
החיים שמעבר. החיים בטוהר הנשגב, בלי תככנות ובלי שקרים, בלי
שום נבזות.

הגדי משתולל לו בשדות, הוא לא רואה בעיניו. כל מה שמניע אותו
הוא צער האדם.
אדם כה פגוע, כה חלוש. הגדי לא יעמוד איתן, בזמן שלאדם כה רע
בלב, כי אז הגדי האציל ינבל.
האם ייתכן שיצא טוב, הרי הכל כל כך לא וודאי ולא ידוע עד
הסוף.
ישנה תקווה גדולה, אך ישנו גם פחד מפולפל. אך רק מכשול הזמן
יכתיב, את רוע או טוב הגורל.
תנו לי לאחוז ביד, שלא תעזוב לעולם ולא תוותר, אפילו שלא הכל
מושלם.
הכל זו אשליה, הכל זה רק משחק. הדרך למוות וודאית אך אני אוהב
לחלום, אפילו שכל חלום יכול להפך לבלאה.

צריך להיזהר מהשועל והזאב, כי אם לא נשים לב אפילו לשניה, נוכל
את חיינו לסיים, בתוך קופסה קטנה.
ביער פרצה שריפה, כל החיות נסו על נפשן. אך זה כבר מאוחר מידי.
הצב היה איטי מידי, ונלקח בלהבה. הצבי נתקע בענפים, כי קרניו
היו רמות. האריה היה גאוותן מידי, ולא נע ממקומו.
מי עוד נשאר? נשאר הנער הביישן והשקט, שישב לו על העץ ולא פצה
את פיו. הוא ירד לו מהעץ, ונפגש לו עם הגדי.
יחדיו הלכו להם ביער ולא שמו לב לדבר. האש רכבה לה עם הרוח,
והדליקה את שניהם. כל מה שנותר להם הוא להתחבק ולהישרף באהבה,
היטהרות תוך כדי הבעירה.