הוא בוהה בי. עיניו החומות- זהובות, שתמיד הזכירו לי עיני נמר,
נעוצות בי. עיני נעוצות בסכין שבידי. אני מקרבת אותה לאצבעי,
לבשר העדין של כף ידי, ובתנועה חדה אחת חותכת את העור. טיפת דם
אדומה  ממהרת להופיע במקום החתך, אני מחייכת בשביעות רצון.
עיניו עוקבות בדריכות אחרי כף היד שלי, שמתקרבת במהירות לפי,
מתמקדות בטיפת הדם הנוצצת לאור הנר שניה לפני שהיא נבלעת בין
שפתי האדומות. בפניו מסתמן זעזוע שגורם לי לגחך ואני נחושה
בדעתי לזעזע אותו יותר. אני מושיטה לו את אצבעי המדממת והוא
בוהה בה. אני רואה לאט לאט את ההבנה מופיעה בעיניו, הוא מהסס
לשניה ואני רואה את הלבטים בעיניו, ואז, בהחלטיות, הוא תופס את
פרק ידי, שפתיו נפשקות, לשונו הורודה נוגעת בטיפת הדם, טועמת
אותה. עיניו נעוצות בעיני, מתגרות, אני מהופנטת לשפתיו
שהתלכלכו בטיפות קטנטנות של דם, הדם שלי. עיני מתרחבות, הדם על
שפתיו מגרה אותי ואני זוחלת אליו כמו חתולה מורעבת אל טרפה חסר
האונים. עיניו המפוחדות מקובעות בשיתוק מפוחד אל עיני
המשתוקקות. במהירות אני מצמידה את שפתי לשפתיו, מעבירה את
לשוני על שפתיו, מלקטת את הדם.  בתנועה כמעט בלתי מורגשת אני
תופסת את כף ידו, הופכת אותה, ידי השניה מגששת אחר הסכין, במין
תאווה מוזרה, מעורבת בתשוקה והתגרות אני מצמידה אותה לאצבעו
וחותכת במהירות. הבעת פניו מתעוותת בכאב שקט. אני מחייכת אליו
חיוך מרגיע, מושכת את אצבעו אל פי הפעור, לשוני מלקקת את דמו
כמו שלשונו מלקקת את דמי. עינינו נעוצות זה בעיני זו. טעם הדם
מתפשט בפי ואני מחייכת, סוף- סוף הוא מחייך אלי בחזרה.