לוקחת אוויר
בין נשימה לנשימה
וחושבת
כשבעולם מטאפורי
אומרים דרכים,
אני אממש זאת.
שבע בערב.
אולי קצת אחרי.
חוצה אל תוך שטח ירוק,
שלפעמים נדמה שהעצים
סוגרים עליי,
והשמש,
אני יכולה להסתכל לה בעיניים,
השמש של שבע בערב.
לא מסנוורת;
לא כמו אנשים.
וגם הם שם.
הולכים,
מתנשפים,
בני אדם פחדנים,
תמיד צריכים שיתלווה משהו.
אז זה מוזיקה באוזניים
או כלב שדורש ליטוף
או בנאדם כזוג,
שיצעד איתם.
יוצרים קשר עין,
ולפעמים מחייכים אליי,
וזו תמונה יפה
לשבע בערב.
בנאדם
מוכר
יעבור וישאל
לאן את הולכת
ואני אענה
מהמקום שממנו חזרת,
ואמשיך בחיוכי.
עכשיו זה הזמן.
עכשיו רק נקלט.
ואין סיכוי שאטעה,
כי הדרכים יודעות אותי.
עוברת אבנים
וחושבת שרואה חיות,
צינור שחור שזוחל,
פותחת עיניים
פותחת מחשבות,
רעיונות של שבע בערב.