זה היה יום קר אפילו שהיה קיץ. השמש זרחה כמו תמיד אבל לא
הרגישו את חומה. הציפורים צייצו והוא מת, נפשו. עצם את עיניו
ומת. בכה להתראות ומת. חיפש מלאכים על התקרה בין הכוכבים
הזוהרים. הוא מצא אחד קטן יושב על קצה כוכב ונפשו רצה לצעוק לו
שיזהר שהדבק חלש מדי והוא יפול עם הכוכב אבל הוא לא צעק,הוא
מת. וכשנפשו מת ריחף למטה המלאך הקטן, זה שהיה מספיק קטן כדי
שאפילו כוכב מודבק יחזיק אותו, והתיישב על הכרית ליד האוזן של
נפשו. הוא לחש לו לתוך הראש כמה דברים, סיפר לו סיפורים
שכשנפשו יגיע למעלה, לגן עדן, הוא יהיה בעיניינים.  כשהמלאך
הבין שזה באמת הסוף הוא קיפל את כנפיו ובכה. נפשו שכב שם במיטה
ונראה ישן. אם מישהו היה נכנס בדיוק עכשיו לחדר הוא לא היה
יודע בחיים שנפשו מת. הסיכוי שזה יקרה אבל כל כך נמוך. כבר
הרבה מאוד זמן שאף אחד לא נכנס לחדר הזה. בעצם חוץ מנפשו, כמה
מלאכים ומספר עכבישים ויתושים לא נכנס לחדר הזה אף אחד מאז
שנפשו נכנס אליו בפעם הראשונה. נפשו היה לוחם עז בשורות המלכה
והוא העביר את זמנו בסיפורי גבורה שסיפר לעצמו. הוא הרגיש איך
הוא לאט לאט הולך לאיבוד באגדות. הוא מצא את עצמו יושב יותר
ויותר ליד החלון שפנה אל הים. הוא בכה כמעט כל יום, הוא הבין
שהוא איבד משהו בדרך הארוכה. יום אחד הוא הוציא תמונות ישנות,
צהובות מהמזוודה שמתחת למיטה. המלאך הקטן התיישב לו על הכתף
כשנפשו הסתכל לאט בתמונה הדהויה הראשונה. עיירה קטנה, בית
כנסת. בתמונה השניה אשה וילדים קטנים והמלאך הקטן שמע איך הלב
של נפשו נשבר בתוכו לרסיסים. בים ממול הגלים חיפשו את החוף ואל
התמונה נשרו שתי דמעות. התמונה הבהיקה לרגע למגע הדמעות וזהרה
ואז שני חורים של שריפה פערו חורים בתמונה הישנה ומול העינים
של נפשו התמונה נאנחה והתפוררה. גופו של נפשו איבד יציבות. הוא
נזל אל תוך עצמו והמלאך הקטן נישק אותו על הלחי. בים סירת מפרש
נעלמה באופק והשמש החווירה מעל הגלים. נפשו משך את עצמו למיטה
מלווה במלאך. הוא נשכב במיטה והמלאך עף אל הכוכבים. ביקש נפשו
למות.