(רצוי לקרוא לאחר החלק הראשון)

היא עלתה והצטרפה אליו, נזהרת שלא ליפול כשדרכה על שברי
המדרגות והאבנים המתפוררות. הוא ישב בראש חומה הרוסה של מוצב
עתיק שמשקיף אל הים (מוצב פלישתי או צלבני, היא תהתה, מנסה
להתעסק בהסחות הדעת הקטנות. נדמה לה שזכרה שאשדוד הייתה עיר
פלישתית). היא הביטה סביב, והעריכה את המקום שבחר. כאן למעלה
היה אפשר לשמוע  רק את הים, לראות רק את הגלים והשקיעה. היא
התיישבה במרחק מספר צעדים ממנו, משתדלת שלא להרעיש במידה
שתוציא אותו מריכוזו.
הוא נשם עמוקות - רגוע. שליו. יום לפני הוא הבין, שכאן, על
החומה, שבוי במונוטוניות של המיית הגלים, היה המקום היחיד בו
הרגיש באמת שליו עם עצמו.

שונאת עצמה על מה שעמדה לעשות, קראה לו. "נועם!" צעקה, מנסה
להתגבר על הרוח.
הוא הפנה את מבטו אליה ולבש את משקפיו, שהיו תלויים על חולצתו
"רותם? מה את עושה פה?" ואז, ענייני ומרוחק "איך מצאת אותי?"
"אתה לא יכול לברוח ככה מהעולם, הוא ימצא אותך בסופו של דבר -
אם תרצה ואם לא".
"אני רואה", אמר בנימה שלא השאירה לה מקום לספק - לעולם לא
יוכל עוד להרגיש שליו על החומה הזאת. "מה את רוצה ממני?" הוא
סינן בכעס.
"יחס!" היא צעקה, כשקמה והתקרבה אליו. "אתה לא יכול פשוט לברוח
ממני ככה".
"אני לא יכול לברוח מהעולם, לא יכול לברוח ממך, ומסתבר שגם לא
מעצמי. הבנתי. יופי, נפלא. עוד משהו?"
"אל תדבר אלי ככה" נעלבת.
"איך את בדיוק רוצה שאדבר אליך רותם? לצעוק עליך? את רוצה שאכה
אותך? שאחבק אותך ואלחש לך שהכל יהיה בסדר? תאמיני לי, אני לא
אדם שטוב להיות לידו כרגע. את רוצה שאברח ממך."
"היי," עכשיו כעסה "זאת הייתה הבחירה שלך - שלא תעז להפיל את
האחריות שלך עלי, ועוד במין תירוץ מפגר שאתה בורח כדי להגן
עלי."

נאנח, נועם קם וחיבק אותה. למרות שהרוח ייבשה כמעט מייד את
הדמעות, שניהם בכו. "אז  למה את לא נותנת לי לבחור ולשים את
הכל מאחורי?".
"אתה לא היחיד שרוצה לברוח, אתה יודע" קולה רעד כשהתנתקה ממנו.
משהו בתוכו נדרך. הוא הכיר את הרעד הזה. "רותם?"
היא שלחה מבט חטוף אל הסלעים שמתחתיהם, מחייכת אל מבטו המיוסר,
המסרב להאמין. "אתה רואה? לא קל לתת לאחרים לממש את הבחירות
שלהם".
הוא מיהר לחבק אותה, מזועזע "תבטיחי לי שאף פעם...".
היא ליטפה את ראשו, מביטה מהופנטת בשקיעה. היא ידעה שלא יחזור
לכאן לעולם, שלא יברח  ממנה שוב. "הייתי רוצה לקפוץ למעלה
למעלה" אמרה בקול מרוחק, "לנסות להגיע עד לשמש".
"ואת עוד תגיעי אליה" אמר, מזועזע מכדי לחשוב על משהו מהותי
להגיד.

בליבו ידע שכמו איקרוס, סופה יהיה לשקוע בגלים.