רחבת הריקודים היתה מלאה. זה היה די מעניין להסתכל, בפרט שלא
היה לי עם מי לרקוד.
מוזר איך בסיטואציות מסוימות אנשים מתנהגים כפי שמצופה מהם,
כלומר כמו קריקטורות של עצמם. איש אינו רוקד בגלל אהבת ריקוד
טהורה. העיניים הנעוצות ברוקדים, בפרט אלו הננעצות בגבם,
גורמות להם להתנהג באופן לא טבעי.
תמיד אפשר לראות את הזוג האוהב, את זוג מנענעי האיברים, את
הזוג הזריז, שמהירות סיבוביו שוברת את מחסום הקול, ואת הזוג
המקצועי כמו אותם שניים - הוא ג'ינג'י מאפיר נמוך, רחב ומזוקן,
והיא גבוהה ממנו בחצי ראש, רזה להחריד ואדומת שער - אשר במרוצת
הריקוד כמעט רמסו, באופן מקצועי כמובן, את דפנה, אמו של נרי,
החתן, שרקדה עם אבא שלי, אבי הכלה.
דפנה לבשה מכנסים. ז'קט קצר נח על חולצת הטריקו הלבנה והצמודה
שלה. אף פעם לא ידעתי שאבא שלי אוהב לרקוד.

"תסתכלי, חווקי" סיננה לעברי אמא וחייכה בלבביות מאומצת אל
רבקה, סבתו של נרי, "תראי איך האבא שלך עושה מעצמו צחוק".
כיוון שעמדנו סמוכות זו לזו, יכולה היתה להנמיך מעט את קולה.
הייתי שומעת אותה גם כך. היסיתי אותה במבוכה. אמא תמיד לחשה
בקול רועם, רצוי במקומות עמוסי מכרים פוטנציאליים.
"מה לא בסדר?" הרי זו החתונה של חני, ואמא לא אהבה לרקוד. מה
מהוגן יותר מלרקוד עם המחותנת האלמנה שלך. אבל אם נהיה כנים,
צריך להודות שזה היה מצחיק קצת, לחשוב על דפנה כעל "מחותנת
אלמנה".
"תסתכלי, רק תסתכלי איך היא מלובשת, עם מכנסיים בחתונה של הבן
שלה."

אמא קינאה. רשפים של אש הזדהרו בעיניה. שמלתה השחורה הלמה אותה
מאוד, הגביהה את קומתה הקטנה והבליטה את החן בעגלגלות גופה.
היא היתה אשה נאה, אבל לא במושגים של היום.
הדפנה הגבוהה ומלאת החזה נראתה כפי שדמיינתי לי בערך את דודה
מירקה בצעירותה. לכן, כלל לא הופתעתי, אולי היה בי רק שמץ של
תמהון, כשאמרה רבקה בקולה הרועם: "את רואה את דפנה'לה? ככה פעם
מירקה נראתה." וכשראתה את פניה הסקרניים של אמא, הוסיפה
והסבירה: "מירקה זו גיסתי, בעלה המנוח ובעלי המנוח היו אחים".
"את מכירה כבר את כ ל המשפחה?" שבה אמא ו"לחשה" לי
בדיסקרטיות.
התמהון על פניה של אמא התפשט כה בגלוי, עד שלא יכולתי שלא
לחייך. היא "הריחה" קשר. קנוניה. הכרתי את משפחת החתן טוב
ממנה.

ההורים נפגשו כמובן. היתה ארוחת ערב אצל הדפנה, אליה הוזמנתי
גם אני.
נרי, אחותו הצעירה והדפנה השיבו לנו בביקור גומלין. גם החליפו
מתנות. אמא קנתה מין מין "קרן שפע", כמו חצוצרה המתעקלת כלפי
מעלה, כשהיא שכובה על צידה ומלאה עד לגדותיה בענבים, עלי תאנה,
רימונים ושיבולים - הכל מצופה כסף!!!
הדפנה השיבה בתמונת שמן של חני ונרי. הדפנה היא ציירת מוכשרת,
ולטעמי היה הציור מקסים, עשוי במשיחות מכחול גסות וקצרות
בגווני חום ולבן שנהבי, תווי הפנים היו מרומזים ועם זאת ברורים
לחלוטין. אמא ציפתה למשהו שונה לחלוטין. אמא המסכנה, היא לא
ידעה למה עליה לצפות.

היא נדהמה מאי הסדר בבית.
החצר היתה מוזנחת ובה המלונה של מוקי, כלב מפחיד וענק כמו סוס.
הקולב בכניסה כרע תחת עומס של תיקים ומטריות. היו שם שטיחים
ושטיחונים, עשרות תמונות על הקירות, כריות פזורות על הספות
הנמוכות ועל הרצפה, והמרפסת היתה עמוסה בעציצים ובקבוקי זכוכית
מאובקים עם "יהודי נודד"
"איפה לשבת?" שאלה אמא בנסיון להיות עוקצנית.
היא היתה  מ ז ו ע ז ע ת   מהכיבוד.
כריכים עם נקניקים ופסטרמה, פיצוחים, בייגלך, אבטיח ולקינוח -
גלידה בכוסיות פלסטיק שקופות.
"אני שומרת!" הכריזה ולא טעמה מן הגלידה. לא היה ברור אם היא
"שומרת" מפני ערבוב הבשר והחלב, או מפני הקלוריות שבגלידה,
ואולי נשמרת היא לנפשה מפני משהו אחר, שעל טיבו לא עמדנו.
היא נרעשה מדוקטור זעירא, חברה לחיים של הדפנה.
נוכחותו בנעלי בית גרמה לשערותיה של אמא להסתמר. אך בעיקר, כך
נדמה לי, נדהמה ונעלבה מקרירותה האולימפית של הדפנה.

אמא רגילה היתה לכל סוגי המאבק ובכולם למדה לנצח. כל הדרכים
כשרות היו: הרמת קול, העמדת פני נעלבת, עקיצה לא צפויה, או
חנופה גלוית לב לכאורה, המפתה את היריב להתרסק מרצונו אל שאול
תחתיות.
ביחס קריר אך חף מזדון לא נתקלה מעודה. גם ההתעלמות הגאה, נשק
יום הדין, לא היתה עוזרת במקרה זה. התקבל הרושם כי טכס ההיכרות
עם הורי מייגע את הדפנה ומשעמם אותה עד מוות. גם אני חשתי
שלמרות חביבותה, היא מייחלת לרגע, שבו תיסגר הדלת מאחורינו.

ואילו עכשיו, פניה המחייכים של הדפנה, האדימו בלהט הריקוד. היא
רקדה בהתלהבות, אפילו בשובבות, עם אבא שלי, גבר הקשיש ממנה
בעשר שנים ויותר.
אמא התפוצצה. היא הביטה בי במבט הפגוע שלה. כולם חברו נגדה:
אני ש"ידעתי משהו" על המשפחה, אבא שרקד בהנאה בוגדנית עם האשה
"הזאת", ואפילו סבתא רבקה התמימה למראה, המונחת כמו סמרטוט חסר
אונים בכסא הגלגלים (וכאן כבר נסחפה אמא עמוק עמוק במדרונות
התלולים של הפרנויה). בתחילה, כשנפגשו לראשונה, דווקא נראתה
סימפטית, סבתא'לה לא מזיקה כזאת. ודאי שאין בה כל סכנה. אולי
ניתן יהיה לכרות עמה ברית. איזו משפחה, איזו משפחה.

שתיתי קצת יותר מדי. לאו דווקא משקאות חריפים. ככה, קצת מפה
קצת משם. קודם, כשישבתי ליד השולחן עם רחלי, שתיתי קצת קולה
וקצת פונץ' חם ושנדי, כשגלגלתי את רבקה החוצה שתיתי בקבוק של
בירה, לאט לאט כדי שהאלכוהול ייספג ביסודיות. כשחזרנו פנימה,
התחממתי עם קצת וודקה תפוזים. חוץ מבירה זה היה המשקה
האלכוהולי היחיד שיכולתי להכניס לפה. יין אדום היה גורם לי
למיגרנה משונה שמעכה בכוח את הראש והכתפיים והפכה אותם לגוש
אחד פועם. יתר המשקאות סתם הגעילו אותי. עכשיו הייתי קצת
מסוחררת, לא בדיוק שתויה ונורא הצטרכתי פיפי.
"תכף חוזרת." התכופפתי ולחשתי לרבקה, שאחזה כל הזמן בידי
ורפרפתי נשיקה ללחי של אמא, שעמדה לצדי בלי לזוז, כמו משמר
המלכה, ורק עיקמה את אפה לנוכח הגינונים הפמיליאריים מדי ביני
לבין סבתו של החתן.
"מה קורה כאן?" שאלו עיניה.
"את גם יכולה להתעכייב." אמרה לי רבקה בלחש וחייכה "זה
בסיידר."

כרגיל היו שירותי הנשים מלאים וגדושים. עמדו שם כל החברות של
חני. כולן הכירו זו את זו, ואת זמן ההמתנה העבירו בסקירה
מתעניינת של אחותה הבכורה של הכלה.
עשרות עיני העגל שנלטשו אלי נקבו חורים בגופי, ותוך פחות מדקה
מצאתי את עצמי מפשילה את שמלת השושבינה גבוה מעל למותני וכורעת
בתנוחה לא בלתי מקסימה וטבעית מאוד בין השיחים הגבוהים.

"חווקי, זאת את?"
קפאתי באימה פן אתגלה במלוא הדרי. רק אבא ואמא קראו לי "חווקי"
וגם נרי, כלומר החתן
הוא עמד שם וחיפש אותי בין השיחים, בעודי נאבקת עם שפע הבד
בחלקה התחתון של השמלה, לבל תרטב בקילוח הלוהט.
"חווקי, אני יודע שאת שם."
"תחזור לכלה שלך." עניתי בקול צרוד. לא הייתי בטוחה במאת
האחוזים שאכן נרי הוא הדובר, אולם לא התביישתי לטעות, כיוון
שלא חששתי מאיש לבד ממנו.
העוקצנות שלו הכאיבה לי באופן פיזי. כשהיה צוחק לי, ובדרך כלל
היה זה לגלוג ילדותי מטופש, היו שערותי סומרות בזעם. לעגו של
איש לבד ממנו לא יוכל לחדור מבעד לשריוני, גם אם יסתבר כי
טעיתי טעות מביכה וכי כלל אין זה נרי, העומד כאן בקצה שביל
השיחים ותר אחרי.

"של נעליך מעל רגליך."
נרי פילס את דרכו אל הסנה הבוער, כשנעליו דורסות את השיחים.
מדי פעם פלט את הקובלנות המצחיקות האלו שלו "איזה גועל נפש" או
"אני משתגע".
אין זה משנה לנרי היכן הוא נמצא, רוממות הרגע איננה נושאת אותו
לעולם מעל לטרדות היומיום האיומות. ברגע זה הצלחתי לשוב
ולהסתתר מאחורי וילון השמלה שהשתלשל מטה במהירות.
"חווקי, אני מחפש אחריך כל הערב. הבטחת לי ריקוד."
לא זוכרת שהבטחתי, אבל מה יכולתי לומר? לרקוד עם נרי בנשף
מפואר, אני סינדרלה אפלה בשמלה ירוקה כהה כמו יער עד קטיפתי,
והוא גבוה ממני בראש, חנוט בחליפה וכבול באזיקי העניבה,
מהלעשות, כאלה היו הפנטזיות הרומנטיות שלי.
גיששתי למצוא את ידו בין השיחים ואחזתי בה בחוזקה כל הדרך
הקצרה, קצרה מדי עד לאולם.
אחותי כלה עמדה בפתח. עיניה נצצו לקראתי.
"חווי" היא אמרה בשמחה, ובכל ליבי ובכל נשמתי ובכל מאודי שנאתי
אותה.
"שלחתי את נרי לחפש אותך. רציתי שתרקדו ביחד."

צלילי "אהבת חיי" נשמע מתוך האולם. זה היה הלהיט בהא הידיעה
בכל החתונות של הקיץ ההוא, ובאותו קיץ הייתי בשלוש חתונות
ובבתמצווה אחת. אבל רק כאן שמעתי אותו בביצוע המקורי, בקולה
הצרודעמוקמתוק של החברה הכי טובה שלי, רחלי. רחלי?

"לנצח לא אומרת די
אהובי, בואה אלי
נשמתי ושתי עיני,
אתה הוא אהבת חיי"


קטנטונת וטעונת אנרגיות עמדה רחלי על הבמה והצביעה אל הקהל
ב"אתה". שערה האגוזי מחליק על עינה השמאלית, וקולה חזק ומחוספס
ועדין גם יחד. היא הביטה בי באותו מבט רחלי ישן ומוכר וחייכה
אלי, אל שנינו.
"אהובי, בואה אלי." ענה הקהל בהתלהבות. החברות בעדר של חני
התחילו להצביע כמו ג'ון טרוולטה, לנפנף את השער אחורה ולענטז,
כאילו בצחוק כזה? ואחריהן החרו החזיקו אדומת השער ובן זוגה
הג'ינג'י וכל מנענעי האברים.

"אנחנו שמחים ומופתעים". הדפנה הגבוהה היתה צריכה להתכופף אל
המיקרופון, שהותאם לקומתה הזערורית של הזמרת.
"רחל היא ידידת המשפחה וזמרת מקצועית." הדפנה חייכה אל רחלי
"ריגשת אותנו בשיר מהיר וצעיר. אולי תוכלי לתת לנו עכשיו משהו
בסגנון אחר? גם המבוגרים רוצים להנות".
"תודה רבה." אמרה רחלי, ולא היתה צריכה לומר יותר מכך. כשהיא
נמצאת על הבמה, קורן ממנה כוח בלתי נתפס. אפילו עפעוף מיותר
בעינה עלול להחזיר את העולם לתוהו ובוהו.

"בנות עשרים יוצאות בריקוד
כי חתן הן מוכרחות לצוד
מי שלא תצוד בבוא זמנה..."


"...תשאר  לה רווקה זקנה."
הקהל זמזם יחד עם רחלי. ההתלהבות זהרה מעיניהם. הם התמסרו
לקצב, רגליהם נקשו על הרצפה, היו שהתנועעו ימינה ושמאלה.
זה היה המתכון המנצח של רחלי: קצב ממכר, מנגינה טובה והארומה
של קולה, יין יבש למחצה - ניחר במקצת עם רמז למתיקות.
היה עוד משהו, בין בדיבור ובין בזמרה בררה תמיד רחלי את
מילותיה בקפידה. אפילו בשיר עממי כמו "אהבת חיי" היה קסם של
עברית חמה ונלבבת ישר מהבטן.

"בואנה בואנה בואנה הבנות
בשמחה וגם בעצב
כך נרקוד לפי הקצב
אם נרצה או לא נרצה
אז תזמורת, מוזיקה! במחול נצא..."

שיר במתנה. מתנה מרחלי לכבוד חתונתה של אחותי.
ידי, שהיתה נתונה כל הזמן בידו של נרי, קפאה ללא תנועה - פסל
חי ומרגיש.

"הספר הצהוב הקטן של 'שירת רחל' נמצא תמיד על יד מיטתי." אמרה
רחלי "העזתי לכתוב כמה לחנים משלי והיום לראשונה אני מעזה
לחלוק אותם עם קהל. קהל כמוכם."
קולה עבר מטמורפוזה. קול "נייר הזכוכית" התגבש לזכוכית שקופה
ושברירית. רחלי שרה לאט בתחילה, והלכה והאיצה עד לפסגתו של
קרשצ'נדו מרהיב וחסר נשימה. הקהל יצא מדעתו, היא שלטה בו ללא
שום ספק.
רמאית קטנה. את הביצוע הזה שמעתי בשלוש הזדמנויות שונות. גם
בצלאלי, האמרגן שלה, נותר פעור פה, כששמע את "כוחי הולך ודל"

"את השיר האחרון אשיר במנגינה הידועה לכולכם". רחלי הרימה את
ידה להרגיע את מחאות הקהל המשולהב "כולם חושבים שזהו שיר
מולדת. אני חושבת שזהו שיר אהבה, ולא סתם אהבה, אלא אהבה
נכזבת."

"שם הרי גולן..."

היא חייכה כששרה. כולם יכלו לראות את הגומה העמוקה בלחיה
הימנית, את השיניים הלבנות והיפות. אני הבחנתי במבט ששלחה אלי.
חיית במה. הרי כל אחד בטוח שהחיוך והמבט שלוחים אליו בלבד.

"מכירה את 'כנרת' של רחל?" שאלה אותי רחלי פעם, לפני אלף שנה.
"ברור."
"אז נרי הוא צינה נושבת מפסגת הצחור." פסקה רחלי את פסוקה
וגזרה את הדין "אפילו לאחותך לא יהיה קל."
"לאחותי?" הזדעזעתי "לחני? מה פתאום קפצה לך חני לתוך הראש,
ולמה 'אפילו'? מה, חני היא מופת ודוגמא?"

"הושט היד וגע בם
בדממה בוטחת
מצווים עצור"

"נרקוד?" שאל נרי ולא הביט בעיני.
"לצלילי 'כאן הרי גולן '?" שאלתי בתמיהה.
"שם." הוא חייך "שם הרי גולן."

היד שלו על גבי היתה קרה.

ת.מ.ה