אם את השלמות מייחסים לאלוהים אז את ה"נבעכיות" הייתי מייחס
למוטי. אף אחד לא מושלם, זה נכון, אבל באותה מידה לא יכול
להיות שמישהו יהיה דפוק לחלוטין, ממש עד העצם.
אז זהו, שיש הפתעות, ומוטי היה אחת מהן.
למדנו בכיתה לא גדולה במיוחד, 26 אם לא סופרים את מוטי, ואף
אחד במילא לא ספר אותו אף פעם.

הסיפור עם מוטי התחיל כשעלה לארץ בגיל שבע, אני חושב שמארה"ב,
אבל אף אחד לא ידע בדיוק מאיפה, כי את אף אחד זה פשוט לא
עניין. העברית שלו נשמעה יותר כמו הונגרית, והיא הייתה קרובה
ברמתה לזו של ילד אוטיסט בן חמש.
מרדכי  לא הצליח להוציא משפט אחד נכון. "ק-ק-ק-קוראים ל-ל-י
מרדכי"  גמגם  לראשונה למורה כשנשאל לשמו. הגימגום  רק הלך
והחריף, והזמן שלקח לו לסיים משפט הלך והתארך. זה דרש מאיתנו
הרבה סבלנות, ובקשה פשוטה כמו "תביא  להעתיק שעורי בית" הייתה
יכולה להמשך חצי הפסקה.

מוטי לא היה ילד כל-כך אסטתי. הוא למעשה היה מכוער. הוא גם לא
השתייך למשפחת המכוערים- חמודים. כבר  בכיתה ג' הוא לא היה
חמוד, גיל שבו גם סדאם וערפאת נחשבו לחמודים.  
אבל הוא גם לא היה מכוער עד כדי כך שמישהו יבחין בו. לא היה בו
עיוות יוצא דופן, מום, או בליטות חסרות פורפורציות שייגרמו
לאנשים לבהות בו בסקרנות. הוא פשוט היה עוד מכוער ללא ייחוד.
לבנבן היה, עם נמשים כאלה, בהירים וגדולים שמכסים את כל הגוף,
ממש כמו הכתמים שעל גבי הפרות החומות בשוויץ. אבל מרדכי היה מת
להיות פרה בשוויץ. במקום זה, הוא היה תקוע עמוק  בשיעור חשבון
משמים, לומד את לוח הכפל יחד עם חמישה תלמידים נוספים, נאבק על
הזכות  לעלות  להקבצה ב'. לא היה לו שום סיכוי כמובן, כי כבר
בשיעור הראשון, אמרה לו המורה הנחמדה טובה, שאם היו ממציאים
הקבצה ד', הוא היה  נכשל גם בה.
זה לא שהוא לא רצה, כמו שנטו להאשים אותו בכל מקום, הוא באמת
לא יכל.
זה פשוט לא הצליח להיכנס "לקופסא". אף מקצוע, גם לא באנגלית,
שפת האם שלו. גם שם  הצליח "לזייף" והוא הורד לאחר שבועיים
להקבצה של דוברי העברית. "מרדכי נולד לכישלון" התבדחו ביניהם
המורים בעצב, יודעים ומתוודים שהוא מקרה אבוד.

בנוסף לכל הצרות והתחלואים, הוא היה  שחיף, וחלשלוש. תיק  בית-
הספר  נראה עליו גדול בשתי מידות, ולא תמיד היה ברור מי
מביניהם סוחב את מי. התיק גרם לעקמת הטבעית שלו להיראות חמורה
יותר, הוא הלך כפוף ושפוף, עם מבט מושפל ארצה,  כאילו עסוק
באיסוף חומר לביוטופ על נמלים.
 
בכיתה ז' הרגשנו כבר גברים קטנים, עם שרירים, ושיערות שצומחות
בכל מיני מקומות, היינו נוגעים  בקלות במשקוף של הדלת, אבל
מרדכי נראה עדיין, כמו אחינו הקטן שעלה לכיתה ג'.  
כל- כך חלש היה שעשה היסטוריה. לראשונה בתולדות ביה"ס סולק
תלמיד כיתה ז' ממגרש הכדורסל על ידי שני ילדים מכיתה ב'.
הוא לא ממש ניסה להתנגד לשני ה"בריונים" שהיו חמש כיתות
מתחתיו. הוא בסך הכל רצה לזרוק קצת לסל. במשך חודשיים ניסה
להגיע עם הכדור לטבעת הכתומה של הסל וכמובן שלא הצליח, התקרית
עם "הצוציקים" גרמה לו לוותר סופית.

למרדכי היה סט אחד בלבד של בגדים. חולצה מכופתרת בצבע תכלת עם
שרוולים ארוכים, וזוג מכנסיים כחולות ובלויות, שהיו גדולות
עליו בשתי מידות לפחות. זה מה שהיה לו. זהו. קיץ חורף, סתיו או
אביב, אותם מדים, אותם צבעים, אותה חד גוניות. חורים, כתמים,
וצבע שהתחיל לדהות לא היוו בעייה מיוחדת.
כשהחלה בהלת הנייק, והריבוק בכיתה, מרדכי המשיך ללכת עם חיקוי
זול לגלי, מעין נעל שיוצרה באופן בלתי חוקי ונמכרה בערמות ליד
דוכן הפיצוחים בכניסה לשוק. הנעליים שלו היו קרועות רוב השנה,
ומבעד לחורים אפשר היה לראות את הגרביים הירוקות והמטונפות
שלבש. הסתבר, שבנוסף להכל מרדכי היה גם עני מאד, עני גם ביחס
לילדים עניים אחרים שלמדו בכיתה.

יום אחד הביא לו הדוד העשיר מאמריקה, מתנה מיוחדת לכבוד חגיגת
הבר- המצווה שלו, חגיגה שאף תלמיד לא טרח להגיע אליה,למרות
שמרדכי כל- כך ביקש ורצה. המתנה הזו שקיבל, ריגשה אותו כל-כך,
שהחליט להביאה לכיתה ולהציגה בפנינו.
מרדכי הגיע בוקר גשום אחד באיחור של חמש דקות לשיעור.
עכשיו, אפשר להגיד על מרדכי הרבה דברים, אבל דייקן הוא היה,
ותמיד היה  ישוב בכסאו חמש דקות לפני השיעור שאותו הוא עמד לא
להבין.
מתנשף, נכנס לכיתה, ובידיו דגם של אוניית מלחמה מהצי הבריטי
במאה ה-18.
"זה המממתנה שג'ו הביא לי, מאמריקה,  תסתתתכלו"
"זה מאד יפה, מרדכי, אבל למה אתה מאחר?" שאלה אותו המורה, תוך
שהיא מסמנת איחור ביומן ומנסה לא לצאת משלוותה.
"כי זה היה כככבד, ואננני לללכת ללאט" תרץ בעליבות.  מרדכי
הניח את הדגם על השולחן, והתיישב  על הכסא במגושמות.
מיד בתום השיעור, ניגשו אליו שניים שמאד "התעניינו" בכלי
תחבורה ימיים, והחליטו שהגיע זמנה של האונייה להיטרף.
"מרדכי, איזה יום מושלם לשיט, לא? בוא נשחרר את הספינה המסכנה
לחופשי, בוא ניתן לה לשוט קצת, בשביל זה היא נבנתה לא?"
"ללא, זה אונניה  ללא אמיתית, רוצ'צה שתישאר פה" ענה להם
במרדכיית.
"טוב בססדר, לללא ניגע בבך" חיקו אותו השניים, ותלשו ממנו את
מתנת הבר-מצווה היחידה שקיבל.
כעבור חמש דקות, שטה לה אונייה בריטית בת מאתיים שנה במורדות
שוק מחנה יהודה, מפלסת לה את הדרך בין מלפפונים וגזרים רקובים
שעל ריצפת השוק. נבעך.
זה היה יום קשה במיוחד למרדכי המסכן. כשחזר הביתה גילה ששתי
תולעי המשי שגידל באדיקות ובאהבה, נאכלו על ידי נמלים מרושעות.
"ככה זה מרדכי, לא היית צריך לתת להם שוקולד" ייעצה לו אמא
שלו, עצת חכם שלאחר מעשה. "אתה לא יודע שתולעים לא אוכלות
שוקולד?"
"איזזה טיפפש אני" בכה מרדכי, מבין פתאום שאפילו תולעים הוא לא
מצליח לגדל כמו שצריך. הוא נעמד מול המראה, התבונן בדמותו
העלובה כל-כך שנשקפה ממנה, מנסה להבין איך בכלל נולדים כל-כך
נבעכים.
ואז, עלה במוחו של מרדכי רעיון. מרדכי הבין שככה זה לא יכול
להימשך. לראשונה קלט, שאם הוא לא יעשה צעד נחוש לשינוי מצבו,
סופו יהיה כשל  אביו.הוא כל- כך פחד מלהפוך  לאותו "כלום אחד
גדול", להפוך לשקוף, כמו איזו שקית אוכל ריקה מושלכת  על
הריצפה, רמוסה, וחסרת חשיבות, שקית שמקומה בכלל באשפה.  

למרדכי החלה להתגבש תוכנית ברורה בראש, כזו שתגרום למהפכה
במעמדו, ותזכה אותו בתהילה שלא ניתן להתווכח עליה. הוא הופתע
מעט מבהירות מחשבותיו, ומהמרץ שהחל לזרום לפתע בעורקיו, תחושה
מוזרה, חשב לעצמו,  ועד מהרה  התמכר לתחושה. מרדכי כאילו נולד
מחדש.

בכיתה לא הבחנו בדבר. הכל נראה אצלו כרגיל. אותו מבט ריק, אותם
עיניים כבויות, היה אפילו נדמה שהגימגום החמיר. אבל מרדכי
הצליח להסתיר מאיתנו יפה את המהפך שתכנן בקפידה חודשים ארוכים.

לא היה לו ספק שזה יצליח, אף אחד לא יישאר אדיש יותר כלפיו, זה
יציב אותו במרכז העניינים.

ואז יום שישי אחד זה קרה. מרדכי הגיע לכיתה עם טרנינג לבן חדש,
היו עליו פה ושם  כמה כתמים, לא אכחיש, אבל הוא היה עקרונית
לבן, והשיפור ללא ספק הורגש.
הוא היה כולו מחוייך, נראה מרוכז וממוקד מתמיד, ואפילו ענה
תשובה נכונה למורה, עובדה שזיכתה אותו במבטי הערכה מצידה,
למרות  שבסך הכל שאלה אותו אם כבר מצא  את האונייה שלו.
עם הצילצול, בתום השיעור האחרון של השבוע, כשכולם כבר לחוצים
ללכת הביתה, מרדכי עלה על אחד השולחנות, כחכך בגרונו וביקש
מכולם להישאר בכיתה ולא לצאת "כי יש לי משהו מדהים להראות
לכם".
מרדכי, ממקום עמידתו, ראה עומדים תחתיו 26 תלמידים, מתבוננים
בו, ומחכים למוצא פיו. חוץ מהפעם שטס במטוס מאמריקה לארץ, לא
שהה מרדכי בגובה כזה. כולם היו כל-כך נמוכים, וחלשים, והוא
עכשיו החזק! הוא הבין עכשיו מה הפרוש לשיכרון גבהים.  
הוא לא גמגם בפעם ההיא, כי  התאמן על הרגע הזה כל-כך הרבה, מול
המראה, ומול האחיות הקטנות שלו.
מרדכי גרם לנו להביט בו, הישג נאה לכשעצמו, אבל עכשיו משהצליח
בכך, הוא נבחן בשבע עיניים, ואפילו  מתח קל החל להיבנות סביבו
אט- אט.
"יש לי משהו מדהים להראות לכם" חזר פעם שנייה, ללא גמגום גם
הפעם, מוכיח לנו סופית שהמשפט הקודם יצא ברור ולא במקרה.
"אתה הדבר המדהים מרדכי, אתה מדהים אותנו כל יום מחדש, עד כמה
שאתה דפוק וטמבל!" ניסה אורי, השחצן של הכיתה למוטט לו את
הביטחון בבת אחת, ולהחזיר לעצמו מעט מתשומת הלב שנדדה לכיוון
הפחות צפוי בעולם.
"אחרי שתראה את מה שאני עומד לעשות, נראה אם עוד תחשוב ככה"
ענה לו מרדכי, בפעם השלישית ללא גמגום, מה שקבע עבורו שיא אישי
קטן וצנוע, שכן מעולם לא הוציא מחרוזת של משפטים מורכבים
שכאלה, מבלי לגמגם, ועוד מול כיתת ילדים  צפופה הממוקדת רק בו.

יונתן השקיט את הרחשים שסביבו כמו שרק הוא היה מסוגל ואמר:
"נו, מרדכי במה אתה יכול להדהים אותנו כבר? קנית נעליים חדשות
בשוק? או שהצלחת להגיע סוף סוף עם הכדור לסל? אה! אולי עברת
סוף סוף את המבחן בחשבון של הקבצה גימל, מבחן שגם קוף ממוצע
יכול לפתור בלי לבקש הארכת זמן. אולי קבעת תור לניתוח פלסטי,
שיישר לך את הפרצוף? או באת לספר לנו שהתקבלת לביה"ס למחוננים?
מה מרדכי? מה יש לך כבר לספר לנו?, ולמה אתה מבזבז לי את הזמן,
יום שישי היום!?".
יונתן, ללא ספק היה הילד החכם בכיתה. ואם רוצים לתאר את זה
באופן גראפי, אז בהנחה שישנה סימטריה בכיתה, יונתן הוא היפוכו
המוחלט של מרדכי. חכם, יפה, רהוט, אהוב, ספורטאי מצטיין,  לבוש
טוב, מוצלח, ואה, גם בעל נטיות נאציונאל סוציאליסטיות, אהב
להתעלל בחיות בבני אדם ובמרדכי.
מרדכי לא התבלבל, וגם הפעם וחזר על המנטרה שלו "חכה ותראה איזה
דבר מדהים אני אראה לך"
טוב, עכשיו  אפילו למרדכי, שהיה זה רגע תהילתו הגדול ביותר,
היה ברור כי הגיע הזמן לפדות את הצ'ק, ושהבטחות ללא כיסוי,
ובמיוחד ממנו, זמנם מוגבל מאד. לכן הגיע הרגע לממש את מה שכבר
חודשים ארוכים ומפרכים עליו הוא עובד.

מרדכי, התיישב על השולחן עליו עמד, תפס את קרסולו הימני, ומשך
את רגלו באיטיות אבל בנחישות אל עבר ראשו. במקום שבו בדרך כלל
הרגל אמורה להיעצר, והשריר מאותת למוח להפסיק את הפעילות
המטופשת וחסרת האחריות הזו, בנקודה הזו ממש, המשיך מרדכי עוד
ועוד. כף רגלו נעלמה מאחורי ראשו, נתפסה ונשארה שם . מרדכי חזר
באופן מדוייק על אותה פרוצדורה עם רגל שמאל, ובאותה קלילות
נעלמה הרגל אל מאחורי ראשו. וככה, מרדכי, בגמישות השמורה
לרקדניות באלט, ולנערות גומי בקרקס, העביר את שתי רגליו אל
מעבר לראשו, והפגין  אלסטיות מרשימה.
הסתכלנו כמה שניות, מישהו צעק "וואו הוא נראה ממש כמו בייגלה",
כמה "וואלה צודק" מלווים בצחקוקים הגיעו מייד בתגובה, והחברה
נפלטו מהביתה ויצאו לשחק כדורגל, שוכחים את מרדכי ותנוחת
"הבייגלה שלו".
המתנתי שנייה אחת נוספת בכיתה הריקה, וניגשתי אל אותו בייגעלה
אנושי שהיה פעם מרדכי,  ולחשתי לו באוזן: "כל הכבוד מרדכי,
תמיד ידעתי שיש לך כישרון, אתה איש הבייגלה הכי טוב שראיתי
בחיים שלי" והלכתי לדרכי.
מרדכי, אדום כולו, כואב ודואב, לא צעק ובטח שלא בכה. הוא רק
חייך מאושר ומסופק. זה לבד היה שווה, אמר לעצמו.  
אבל עכשיו אף אחד כבר לא בכיתה, והוא ,לבדו לא יכול לשחרר את
הרגליים שמאחורי הראש, הוא נראה כמו אותם נכים קטנטנים קטועי
רגליים, הישובים על כסא גלגלים חשמלי.
שמישהו כבר ייכנס, חשב לעצמו,  אבל אין אף אחד בסביבה, ויום
שישי היום, זה היה השיעור האחרון של השבוע. אין אף אחד כבר
בבית ספר, עוד מעט השרת יסגור את ביה"ס, והוא יישאר ככה חסר
אונים, כמו בייגלה זרוק, על איזה שולחן בכיתה ז'3.

וככה עבר לו סופשבוע ארוך עבורנו, ונצחי עבור מרדכי, שנשאר
במשך יותר משבעים שעות בתנוחת הבייגלה שלו, מקווה שמישהו יבוא,
לא, לא בשביל לשחרר אותו, רק בשביל שיתפעל, שיגיד לו כמה מילים
טובות, זה כל מה שרצה וזה כל מה שהיה צריך.