1.
ליוסי לא היה פלא-פון. הוא היה האחרון שנשאר בארץ בלי מכשיר.
 בחור עקשן היה, מזל שור קלאסי, שחייב לעשות הכל בדרך שלו.
להרבה אנשים זה עלה על העצבים. אותי  זה הקסים.
לא היו לו הרבה חברים, וגם המעט שנותרו לו, בסופו של דבר ניתקו
איתו את הקשר אחרי שהחליט  שהוא  לא משתתף במהפכה הסלולארית.
"לפחות תקח את "המנגו" הזה, בחייך, זה גם משהו"  היה מתחנן
בני, אחד מהחברים האחרונים שלו מהתקופה הפרה סלולארית, בניסיון
נואש "להציל את נפשו התועה" של יוסי.
"בני" היה עונה לו יוסי בעדינותו האופיינית, "תודה, אבל אני
באמת לא זקוק למכשיר פלא-פון, אני מסתדר יופי עם "בזק", השיחות
זולות יותר, הוא לא מסרטן, והכי חשוב הוא לא צמוד אלי כמו
עלוקה כל היום. בכלל, כל הצילצולים הדיגיטלים  נורא מפריעים לי
בקריאה ובכתיבה, אני רגיש ולא רגיל לרעש הזה,  דווקא הצילצול
של "בזק"  מרגיע אותי, ובכלל מי כבר מתקשר היום לטלפון קווי,
רק החברים שלי, ורק איתם אני רוצה לשוחח. מבין?"
גם אם בני רצה להבין, הוא לא כל-כך יכל,  תמיד  היה  הפלא-פון
שלו  מצלצל, והיה שוקע לו בשיחה קולנית תוך ניסיון  להתגבר על
בעיות הקליטה
" טוב אני משאיר לך את "המנגו" כאן, דיר באלק, יוסי אל תעשה
לנו בעיות, טוב?"
יוסי כמובן לא רצה לעשות בעיות, טיפוס שוחר שלום היה, אבל לא
פחות מזה היה שוחר שקט, ומה שהכי  לא רצה בעולם זה, להיות
משועבד לפלא-פונים. באמת שזה לא שינה לו עם זה "מנגו", או
"נוקיה ", עם זה סלקום או אורנג', בשבילו  הכל היה אותו חרא,
ולמרות שהיה בחור צעיר בן 30, התנהג בעניין זה כמו סבתא בת 90
שעדיין  לא סגורה על ההבדלים בין רדיו לטלוויזיה.
התעקשותו לקרוא לכל המכשירים "פלא-פון" הייתה בניגוד מוחלט
להנחיה שהוציאה משטרת המהפכה, האוסרת מפורשות על הפלייה לטובת
חברה מסויימת.  
בכל אופן, את "המנגו"  הניח יוסי במגירה המיועדת לכך, יחד עם
עוד עשרות המכשירים שניסו "לדחוף" לו בשנתיים האחרונות, מאז
פרוץ  המהפכה.
יוסי לא התרגש ממהפכות, הוא כבר עבר  לא מעט כאלה בעבר, וגם
הם לא הצליחו להוציא אותו מהנישה השלווה שלו "אבל יש משהו
במהפכה הסלולארית, שמפחיד אותי" היה נוהג לומר לי בשיחתנו
היומית, בטלפון הקווי שהיה  עוד חוקי להחזיק בזמנו.  "היא
טוטאלית יותר, מהממוחשבת, ומהממונעת, היא חודרת לנשמה"
צדק?
נו טוב קצת רקע, לפני שממשיכים.

2.
סלקום ואורנג' הקימו בעזרת הכסף הרב שצברו, מפלגות פוליטיות
שרצו לכנסת. כולם זילזלו בהם בהתחלה, ראו בזה גימיק שיווקי
נחמד שייצבע את המפה הפוליטית האפורה במעט צבע.
"מה בכלל המצע שלכם?" נשאל מנכ"ל אוראנג' באחד העימותים
הטליוויזיוני שלפני הבחירות.
"יש לנו ראייה חברתית מהפכנית, וחבל שמזלזלים בנו,אנחנו נדאג
לשדרג לכל מנוי את האורנג'ינו שלו (המכשיר הסלולארי של אורנג',
ג.פ), ניתן 100 דקות חינם שיחה בחודש, נאפשר להוריד RINGTONES
חינם אין כסף, וקילו תפוזים על כל ילד נוסף שמצטרף לתוכנית
המשפחה של משפחת אוראנג' המורחבת"  כך אמר המנכ"ל כשחיוך
בחירות מרוח על פניו, החליפה הכתומה בה היה חנוט, גרמה לו
להראות כמו דגם ישן של מוטורלה.  
"אוראנג' לקחה על עצמה גם את בריאות מינוייה, והיא תספק ויטמין
C ללא הגבלה לבוחריה"
מנכ"ל סלקום, לבוש בחליפתו הסגולה אמר את אותם דברים רק בסגול
והוסיף " מי שישתמש בסלקומונים ( המכשיר הסלולרי של סלקום,
ג.פ) יקבל את מה שאורנג' הבטיחה ללקוחותיה פלוס אספקה שוטפת של
סלק, ללא הגבלה כמובן!"
וכך זה נמשך, התחרות בין שני הארגונים הפכה לנוקשה ככל שמועד
הבחירות התקרב ליעדו. "שיחה לאוסטרליה במחיר של בזוקה" זעקו
השלטים הכתומים של אוראנג', כאילו על זה תקום או תיפול המדינה.
סלקום לא נשארו חייבים "דבר עד שייתחלף לך הקול" היה הקמפיין
החדש של הסגולים. "לא מלאו לך 13? הקול שלך צפצפני כשל ילד? אז
דבר על חשבוננו!".
"אוראנג' פותחת קייטנות קיץ חינם לילדי המנויים" הופיעו
מבזקים על צגי המכשירים.
"מה אתם עושים עם ילדים  במשך חודשיים ?" שאלתי כתום אחד. "מה
איתך?" ענה לי בהשתאות, "עושים מהם בני אדם! דבר ראשון הם
מקבלים הסברים טכנייים על כל המכשירים שנמצאים בשרות החברה,
לומדים להרכיב  ולפרק אותם בחושך, בצהריים הפסקת גזר ובטטות,
ובערב סיפורי מורשת וקצת "יידיש קייט" על מייסדי החברה, תבוא
לראות, בחיי, הנה קח הזמנה" האיש הכתום והקופצני הזה, לא
הירפה, ניגש אלי מעט קרוב יותר, ולחש לי "תראה, אני לא מספר את
זה כעיקרון לאף אחד, אבל רק ש'תדע לך שהמצטיינים מקבלים חלק
מהקודי טכנאי" אמר תוך כדי צחוק מעט פסיכוטי , מתרחק ממני
ומחפש על פני שמץ של תגובה לידיעה המרעישה שבישר לי.
באופן אירוני, התפוז הראשון שנזרק עלי, היה בדרכי לשידרוג
האורנג'ינו שלי. כנראה  בגלל הגרביים הסגולות שלי, קיבלתי אותם
מחברה סלקומיסטית אחת שיצאתי איתה כשהמים עוד לא סערו כל-כך.
"אדוני זה  חסר אחריות מצידך,  סתם התגרות לשמה ,להסתובב
בשכונה כתומה כמו תלפיות, עם צבעים עוינים" אמר לי השוטר בתחנה
בה התלוננתי על התקיפה. "תגיד תודה שאני לא קונס אותך על הפרת
הסדר הציבורי..."

בשבוע של הבחירות חשנו בעליית מדרגה . מבזקי נאצה נשלחו כמעט
לכל טלפון נייד. גניבת השיחות הייתה בשיאה, תחושה של אנארכיה
כללית.
מוקדי שרות של אוראנג' חוללו על ידי פעילי סלקום. "הם חסמו לנו
את הסלולרים" מררה אחת הפעילות בבכי "הם ריססו את הכל בסגול,
ולא השאירו אפילו פינה אחת של כתום, כמה אכזריות יש בסגולים!"

המצלמה סרקה את כותלי התחנה, כשבצד המסך הופיעה כתובית המודיעה
כי "התמונות הבאות קשות לצפייה". ייאמר לזכות ה"ערוץ הכתום"
שאורנג' השיק, שהם ניחנים ביתר רגישות מה"ערוץ הסגול" של
סלקום. שם, לא התביישו לשדר תמונות של מכשירי סלקום מרוסקים,
צגים מנופצים, פומיות שנתלשו באכזריות מגוף הטלפון. זוועה
אמיתית זעקו הכותרות הסגולות בעיתון של הסגולים.

יום הבחירות. היה כבר אז ברור לכולם, שהפוליטיקה של היום
למחרת  לא תהיה כתמול שלשום. ואכן המפלגות הרגילות נראו אנמיות
ליד הכח העולה של הסלולאריות.
אוראנג' ניצחה. 700 קולות הפרידו בין סלקום לבין הניצחון,
ניצחון שלא בא.
מנכ"ל אורנג' הבטיח עתיד כתום יותר לילדי המחר, לנו המנויים
הפשוטים שמחזיקים בקושי בשתי קווים נותר רק לקוות.

כבר למחרת הניצחון החלו להחקק חוקים. כל המכשירים של חברת
"פלא-פון" רוכזו בכיכרות הראשיים של הערים, ומכבש גדול וכתום
דאג למעוך אותם היטב היטב. היה קל להוציא את פלא-פון מהמשחק,
הם עוד קודם הבחירות הכריזו שהם אינם מעוניינים במהפיכה
סלולארית, ושהם נשארים חברה המעניקה שרות ללא מטרות פוליטיות .
בכך למעשה גזרה את גורלה. לא היה לה שום כוח אלקטורלי ולא
פעילים ברחובות היכולים  לעשות משהו בנידון . וכך, יום אחד
בלבד לאחר המהפכה, החברה שהביאה את הטלפון הסלולארי הראשון,
פסקה מלהתקיים
הסיפור עם בזק היה מעט מורכב יותר. כאן מדובר באוייב של ממש.
המהפכה הסלולארית לא הייתה מוכנה לסבול חתרנות מהסוג ש"בזק"
ייצגה.
"איזה מן דבר זה, שאתה חייב שקע בשביל לדבר? מה עם SMS? ולמה
טלפון צריך להיות  בגודל הזה?" השתהה המנכ"ל של המדינה. "יש
משהו כובל במסר ש"בזק" מנסים להנחיל לנו! אתה רוצה לדבר? אז
תישאר בבית! לא עוד חברים. המהפכה הסלולארית שמה לעצמה כמטרה
לשחרר את המוני בני האדם מבתיהם.  צאו החוצה, ארגנו את היום
כפי שנראה לכם. מצפים לשיחה חשובה? נהדר, עם הכיסוי הסלולארי
המתוכנן לשנתיים הקרובות, לא יהיה אפילו סנטימר אחד שאיננו
מכוסה! רק תיזכרו לק חת איתכם את האורנג'ינים שלכם!"

עוד לפני זכייתם בבחירות, המוני מנויים הוציאו מבתיהם סופית כל
סממן לטלפון הקווי, זו הייתה אחת הדרישות הראשונות בדרך לקבלת
חברות "כתומה". אבל נותרו  עדיין כמה  אלפי אנשים "שנותנים
לנוסטלגיה לנצח את ההגיון והקידמה" דברי המנכ"ל.
"ולכן, החלטתי להקים גוף שיזרז את תהליך הוצאת הטלפונים הקווים
שעדיין נותרו בבתים"
וכך, תוך פחות משבוע, הוקם גוף שנודע לשימצה והפיל את חתתו על
המונים. בין המאויימים, היו גם "כתומים" עם עבר לא נקי (בעלי
קרבת משפחה ממדרגה ראשונה המחזיקים עדיין בפלא-פון או במכשיר
בזק). החבורה הזו, שהייתה למעשה כנופייה של ביריונים, הייתה
מסתובבת לה על אופנועים רועשים (מיותר להגיד באיזה צבע) והיתה
פורצת לבתים, עורכת חיפושים ולעיתים אף בוזזת, הכל בשם
המהפכה.
עד מהרה קמה לה גם  רשת מודיעין אימתנית, המבוססת על מלשינים,
סוכנים ומושתלים.
"הסגרת אזרח המחזיק בטלפון קווי או בפלא-פון הינה חובה אזרחית
ראשונה במעלתה" התנוססו כרזות כתומות בכל עבר.האמת  שזה גם  די
השתלם. על כל משתמט שמוסגר, מקבלים תוספת של 150 דקות חינם, 60
SMS חינם, ונרתיק כתום מהודר לנשיאת המכשיר. בחודשים הראשונים
משרדי המהפכה היו פתוחים עשרים וארבע על שבע, אח"כ זה נרגע,
כבר לא היה כל-כך על מי להלשין.
ומה קרה לסלקומיסטים? טוב, בהתחלה הם היו עדיין חזקים ,
והשלטון הכתום ידע זאת היטב ונזהר מצעדים חפוזים. בכל זאת, היו
הרבה מנויים סגולים, ואי אפשר היה לשלול את זכויותיהם, לפחות
לא מייד.
כך שבשנה הראשונה , גם הסלקומיסטים קיבלו זכות ביטוי בפרלמנט
ונהנו מתקציבים שמנים, ולמעט כמה מקרים בודדים ולא מייצגים,
השלטון היה די הוגן.
זה היה נכון עד ליום השנה הראשון למהפכה. כבר בשעות הצהריים של
אותו יום התרוצצו שמועות,  שלמנכ"ל הכתום יש הודעה דרמטית
לאומה. כולם נצמדו בשעה שמונה לצגי המכשירים, כדי לראות במה
מדובר. "מנויים יקרים" הודיע המנכ"ל בפונטים המרובעים
והנוקשים, השמורים לבשורות קשות
"נפל דבר היום במדינתנו, ציבור גדול של מנויים, עשה יד אחת עם
האוייב המר ביותר שלנו, והצליח לפתח תשתית קווית חדשה, המאיימת
על כל הקיום הסלולארי שלנו, אני מאשים מעל במה זו את  הסגולים
בבגידה בערכי הסלולאר! הם ניצלו את סובלנותינו על מנת להתארגן
כנגדינו! "
מאז החיים נהפכו לגיהנום. משפחות כתומות - סגולות, שעד לאותו
יום חיו בדו קיום, הופרדו למעשה. כבר לא ניתן היה לשוחח עמם
בסלולארי, מכיוון שהתעריפים הפכו לאסטרונומיים. האפלייה הייתה
קשה ביותר. ביטוחי חיים ופנסיות הוקפאו לכל מי שהיה סגול. בימי
שני וחמישי  נאסר על הסגולים להסתובב בחוץ אחרי שמונה בערב ,
ועם רצו במקרה להפגין כנגד הסנקציה, הם יכלו רק לחלום על כך,
מכיוון שהמשטרה הכתומה לא נתנה יותר רשיונות להפגנות סגולות.
במקביל, החלה מכת פיטורים לסגולים, ומי שיצא מהאוניברסיטה עם
סלקום היה יכול לשכוח מלמצוא עבודה בחוץ. הסלוגן "בשבילי הכוכב
זה אתה" הוצא סופית מהחוק, וכמובן שמוקדי השרות הסגולים הוסבו
לכתומים.  לסגולים מסלקום היקצו אוטובוסים מיוחדים, וכך גם
ספסלים בגינות, בתי ספר ושכונות.
האפרטהייד הכתום הגיע לשיאו.    
היו כמובן גם את האמיגואים, "הירוקים" בהם פשוט לא נגעו. ההפך
הוא הנכון, הכתומים נהגו דווקא להבליט אותם, הם שימשו עבורם
בתור אליבי. "מה זה השטויות על דיקטטורה כתומה?" היה נוהג
להגיד המנכ"ל הכתום. "תראו איך החבורה החביבה של האמיגואים
נהנית מחופש מוחלט, ותורמת לפלורליזם מבורך"
אבל כולם ידעו שהאמיגואים הם בלתי מזיקים, חסרי שיניים ומעין
עופות מוזרים שאיש איננו יודע מהיכן צצו ובמה הם מאמינים, הם
לא היוו שום איום על ההגמוניה הכתומה.
3.

ובכל המציאות המטורפת הזו, חי לו יוסי בשלווה שלא לומר בניתוק
מוחלט.
הוא כמעט ולא יצא מהבית ולא בא במגע אם אנשים. גם עם משפחתו
ניתק את הקשר. הוא עשה זאת לטובתם, הוא לא רצה לסכן אותם, והוא
ידע שהם נתונים במעקב קפדני בגללו.
אחרי שביטלו את רשות הדואר והופסקו ההתכתבויות בינינו, הקשר
הלך והתרופף. היה לו קשה לצאת מהבית, הפיקוח היה הדוק מדי.
חוליות כתומות הסתובבו ברחובות במטרה לאתר אנשים שלא נושאים
עמם מכשיר סלולרי.    
לא היה מספיק שתסתובב עם המכשיר, היית צריך להוכיח להם שהוא גם
זמין, שהבטריה מוטענת במלואה, והכי חשוב, שעשית בו שימוש בשעה
האחרונה. עבור יוסי זה היה יותר מדי. הוא העדיף להישאר בבית.
ככל שעבר הזמן היה לו יותר קשה להסתיר את חוסר נאמנותו
לאורנג'. השכנים התחילו לדבר, "לא שומעים בכלל צילצולים מהדירה
שלו" התפלאה שכנה מבוגרת יחד עם חברותיה. החשד האמיתי עלה ביום
השנה למהפכה,  כשיוסי לא תלה כנהוג דגל כתום ממרפסת דירתו.  
היו שמועות שהוא מחזיק במרתף סידרה של טלפונים מסוג "אלמוג"
ו"יהלום" של בזק, מה שיכול לגרור אחריו עונש קולקטיבי חמור לכל
הבניין.
יוסי ידע שאם ייתפס, המשמעות תהיה טראגית עבורו. האדם האחרון
שנתפס בעוון אי נאמנות למכשיר הסלולארי, אולץ להסתובב עם שני
מכשירי "בננה" ישנים, מוצמדים משני צידי ראשו, במשך חודש ימים
רצוף. למעשה היה זה גזר דין מוות, כי הקרינה שספג גרמה מיידית
לגידול בראשו של הנאשם, ובתי החולים ,מן הסתם לא מטפלים במי
שאיננו מנוי.

עד שיום אחד, יוסי פגש את הנערה. הוא ראה אותה מדביקה כרוזים
בחדר המדרגות של הבניין.  הכרוז קרא לתושבים להגביר את השימוש
בסלולארי בחודש מרץ, שכן מסתמנת ירידה בכמות השיחות המבוצעות,
וזהו נתון מדאיג..."
"כמה אפשר להיות סתומים" חשב לו יוסי , "על מה יש לאנשים לדבר
כל-כך הרבה" שאל את עצמו, תוהה לעצמו על ממדי הפטפטת המטורפת
של ימים אלה.
אבל המחשבות הללו נדחקו הצידה מהרגע שראה אותה.
בחורה קטנה וחמודה, בעלת שיער שחור גלי היורד עד לכתפיה, עיני
שקד חומות, ועור שחום מכוסה נצנצים כתומים. יוסי לא ראה כבר
הרבה זמן בחורה, כל שכן  יפה כל-כך. מבטיהם נפגשו, ועיניהם
השתהו קמעה, במטרה לבחון היטב אחד את השני. יוסי לא הוציא
מילה, עבר לידה, נתן חצי חיוך ויצא לרחוב.
כך נמשך הרומן הלא ממומש הזה במשך כמעט שנה. הבחורה הייתה
מגיעה
להדביק כרוזים, ויוסי היה מוצא לו סיבה ויוצא לחדר המדרגות לתת
בה מבט נוסף. מעולם לא התפתחה ביניהם שיחה. יוסי ידע שזה מסוכן
מדי עבורו,ולא פחות עבורה. "למה לי להסתכן?" שאל את עצמו, מנסה
להשתכנע שכל צעד נוסף  לעברה יהיה טיפשי.
אבל המפגשים ביניהם, הפכו לתכופים יותר ויותר, הבחורה כאילו
עבדה מישרה מלאה בחדר המדרגות , והיה נראה כי היא משתהה בכוונה
בין הדבקת כרוז לכרוז. החיוכים ביניהם הפכו ללבביים יותר
ויותר, כשעבר לידה היה יכול לחוש במתח העצום הקיים ביניהם. הוא
התענג עליו כל כך, היה לו כל-כך חסר חום אנושי, חום שנעלם
מחייו מאז פרוץ המהפכה, ולמעשה חום שנעלם מהחיים בכלל והומר
במספר השיחות הנכנסות והיוצאות.
" מי צילצל אלי? מתי? למה לא צילצלת? תקשיבו לצילצול החדש שלי?
כל הזמן מצלצלים אלי" גיבוב המשפטים הללו הפך להיות סדר היום
השלט  והחליף את המגע הישן בין אנשים.

"איך קוראים לך?"
"מלי" אמרה הנערה תוך שהיא שולחת הודעת טקסט באחד מארבעת
המכשירים שהיו תלויים על חגורת הג'ינס הכתום שלה.
"אני יוסי. את תולה כרוזים כל היום? זה לא קשה לך?"
"זה קשה, אבל מצד שני, כעובדת מדינה יש לי יופי של חופשות, וגם
תנאים מצויינים" אמרה מבלי להרים את מבטה מהצג.
כמה שהיא יפה, חשב לעצמו יוסי, הלוואי ויוכל לבלות איתה יותר
זמן.
"את באה לבניין הזה המון...ייש לך ססיבה מיוחדת?" שאל מגומגם.
"כן, החשבונות סלולארי בבניין הזה הם מהנמוכים בארץ, וקיבלתי
תחת אחריותי להטמיע בדיירים את חומרת הבעייה" אמרה הפעם כשהיא
סוקרת את יוסי, מחפשת עליו את מה שכל אזרח חייב לשאת.
"זו עבודה חשובה מאד, מלי, אני מקווה שתצליחי" אמר יוסי, מנסה
לזכות בעוד כמה נקודות, והחל ללכת  לכיוון היציאה.
"אפשר אולי לקבל את הטלפון שלך?" שאל, אחרי שגמר בליבו שהוא לא
יסלח לעצמו אם לא ישאל.
מלי הכתימה עוד יותר, ושלחה אליו מבט כובש  "ממממ... אולי אתה
תיתן לי, ואני אתקשר אלייך כשאני אסיים?"
כבר הרבה זמן שמישהו לא ביקש ממנו טלפון, ועבר עוד יותר זמן
מאז שהיה לו מספר. הוא התבלבל, חשב על מוצא, גמגמם משהו לא
ברור, בלע הרבה רוק ואמר  "הטלפון בתיקון, אולי בכל זאת את
תתני לי?"
"מה יש לך רק קו אחד?! מה המספר של הטלפון שבתיקון?" שאלה כבר
בחשדנות
"052-719718" אמר יוסי בלחש, מקווה לטוב.
מלי, שלפה במהירות מכשיר זעיר, תקתקה משהו במקשים, והרימה מבט
מרוצה לעבר יוסי  "יפה, ראית עליך ישר שאתה סלקומיסט, אבל
בנוסך לזה שאתה סגול אתה גם שקרן, אלא עם כן השם שלך זה שושנה
שרתוק, ואתה בת 85 וגר בנתניה! חתיכת מנוול, הנה למה הבניין
הזה לא מביא תפוקה, יש בו פרזיטים כמוך!" מלי הפילה את הכרוזים
ושיגרה את עצמה משם כמו איזה SMS בהול.
יוסי הבין, שזהו זה הסיפור שלו כאן נגמר. מעכשיו זה עניין של
דקות.
הוא חזר חזרה לדירתו. הזיז בכל הכוח את ארון הספרים הישן
והכבד. מאחור הארון, הציצה לה דלת קטנה, מכוסה באבק סמיך. יוסי
פתח את הדלת הקטנה, ונכנס לתוך הסליק הפרטי שלו. שם בתוך
החדרון הזעיר, רבצו להם בשלווה, עשרות מכשירי טלפון קווי
שהצליח יוסי להציל, במשך השנים בהם נרדפו.
יוסי לקח מפינת החדר תיק קטן ואפור והכניס לתוכו שניים שלושה
מכשירי "אלמוג 2000". מהר ,מהר  יצא מהחדר ומדירתו, ורץ ריצה
מטורפת...אל כיכר העיר.
כשהגיע לכיכר הכי כתומה בעולם, במקום בו  המנכ"ל נוהג לשאת את
נאומיו המתלהמים, כבר המתינה לו  המשטרה הכתומה.
יוסי ידע בדיוק מה עומד לקרות, מה שנתן לו יתרון על פני כל
אותם עשרות עוברי אורח שהחלו להתגודד סביב האיש המיוזע והמוזר
הזה שאין עליו אפילו לא סימן קטן לקיומו של מכשיר סלולארי.
יוסי לא בזבז זמן. הוא עלה על אחד מעמודי התאורה הגבוהים של
הכיכר, מצא זווית נוחה וקרא בקול הכי חזק שלו " הרבה קורבנות
הקרבנו בשם הטוטאליטריות הכתומה! אני רק עוד קורבן אחד! " אמר,
וכרך סביב צווארו את חוטי הטלפון הקווי, כשאת קצהו השני של
החוט הוא תוקע היטב סביב זיז הקבוע בעמוד.
במשך שלושה ימים השתלשלה לה גופתו של יוסי מהעמוד שבכיכר.
המשטרה הכתומה לא הצליחה להוריד את גופתו, מכיוון שמאות ואלפי
סגולים וכתומים כאחד הגנו בגופם על יוסי מפני ציפורני המשטר.
זה היה הסדק הראשון והאחרון ב"ממלכת אוראנג' הראשונה". המוות
של יוסי ערער את הלגיטימיות של המשטר והביא לקריסתו המהירה,
וחוץ מזה המחירים כבר הפסיקו להיות אטרקטיביים ממילא, מאז
שסלקום נעלמה מהמפה.
מנכ"ל הכתומים, כמו מנהל טוב, חשב גם על האפשרות הזו, והכין
תוכנית מגירה. מטוסו הפרטי חיכה לו, עמוס בדלק שאמור להספיק לו
עד פינלנד, המדינה היחידה שהייתה מוכנה לשמש מקלט לדיקטטור
סלולארי דוגמת המנכ"ל.
אבל המנכ"ל לא לקח בחשבון דבר אחד. בכיס חליפתו הכתומה, נח לו
המכשיר הסלולארי החדיש ביותר שיוצר אי פעם, בגודל של ראש סיכה.
אבל גם הקטן הזה, כמו אחיו הגדולים יותר, שידר אותות ברורים
למרכז הבקרה של הכתומים, שנשלט עכשיו על ידי כוחות הרסטורציה.
הוי, כמה קל היה להם לאתר את המנכ"ל הטיפש, שמכח ההרגל את
הטלפון שכח לנתק.