טוב אז ככה קוראים לי אבי הלוי, אני בן 22 ובתול. נו כן בתול!
מה? בתול!
ת'אמת עד הצבא בכלל לא ידעתי מזה בתול. עד שיום אחד בא אלי
איזה ערס מכוער ואומר לי "אבי גבר באיזה גיל בעלת פעם ראשונה?"
ואני מסתכל על הערס הזה עם הסיגריה ולא מבין מה הוא רוצה
מהחיים שלי. "לא הבנתי מה אמרת..." עניתי לערס הזה שאחרי הזה
התברר ששמו שלום, שם אופייני לערס. "נו שאלתי באיזה גיל בעלת
פעם ראשונה מה אתה חירש?". אז אחרי שהסברתי לשלום הערס שאני לא
מבין מה זה בעלת הוא הסביר לי בדיוק ואפילו הדגים ביחד עם חייל
אחר איך עושים את זה. הוא גם הסביר לי מה אני צריך לחבוש על
המגדל הזה שתקוע לי בין הרגליים ושמפריע לי כל ערב להתקלח, זה
היה כמובן אחרי שכל הגדוד צחק עלי והחליט שצריך לעשות משהו
בנושא. הביאו לי איזה אישה אחת מכוערת יותר משלום.
הערס ואמרו לי שאני לא צריך להתרגש ושהיא כבר יודעת מה לעשות.


החללית שלי נחתה פה בשנות ה- 60. אי שם באיזה עיר במדבר.
"ברוכים הבאים לארץ הקודש, מקווים שתהנו פה". לקחנו אותנו,
נתנו לנו כמה שטרות והסבירו לנו שזה כסף ושלחו אותנו ללמוד
תשפה. "עברית שפה קשה" הסבירו לנו בכיתות. בכלל היחס של
התושבים המקומיים לא מצא חן בעיני. נו אז מה עם הצבע עור שלי
שונה ונולדתי עם מבטא שונה, זה לא אומר שצריך להתייחס אליי
אחרת. בכלל לפי מה שהסבירו
לי גם לעם שלכם התייחסו פעם בגלל מה שהוא מבחוץ ולא מה שהוא
בפנים אז איך אפשר ללכת ולעשות משהו כזה למישהו אחר?

עכשיו אחרי שאני כבר חייל משוחרר עם תעודת בגרות שעשיתי בכיתת
עולים החלטתי ללכת ולנסות להשיג עבודה, לא עבודה רצינית, משהו
קטן באיזה משרד שיהיה לי ממה להתקיים. הלכתי לבניין העירייה
וראיתי שכתוב שם באותיות גדולות- "דרוש עוזר באגף כוח אדם
לניהול חשבונות". וואלה מתאים לי, הרי במתמטיקה בכיתת עולים
קיבלתי 92.
"מצטערים אבל אתה לא מתאים לדרישות שלנו". אמרה לי המזכירה
שישבה שם בכניסה לבניין. "אבל עוד לא בדקתם ת'כישורים שלי
בכלל...". עניתי לה עם הרבה אומץ. "אין מה לעשות אבל זה
הנוהל".
דרשתי ממנה לדבר עם המנהל או מי שאחראי כאן. היא הפנתה אותי
ללכת לחפש את מר תקפוץ לי.
"סליחה אתה האחראי פה מר תקפוץ לי?" פניתי לאדם שיצא מהחדר
שעליו היה שלט עם הכתובית "מנהל". הוא ענה לי שהוא אחראי אבל
השם שלו זה אודי בן- שדה ולא מה שאמרתי. "טוב אז אני רוצה לדעת
למה אני לא יכול לעבוד באגף החשבונות!" פניתי אליו בתוקף.
"אהה... אני מצטער אבל... אנחנו לא מעסיקים אנשים ירוקים".

כששואלים אותי על התקרית הזאתי אני מתבייש. נו אז מה אם אני
מנהיג החייזרים בישראל, איש מכובד וחבר כנסת מוכר. לא נעים לי
להזכיר כל פעם על ההתנהגות של החברה המקומית, כי בכל זאת לא
כולם כאלה. אני מכיר אישית הרבה אנשים שמעריצים את התרבות שלי
ונותנים כבוד בכל מקום לאנשים מהמוצא שלי.
אבל עדיין כשאני הולך ברחוב תמיד אני אשמע "יא ירוק מכוער
תחזור לכוכב שלך!", "תפסיק להעביר הצעות לפיזור הממשלה פושטק
צבעוני שכמוך".

אחרי ששמעתי מהנכדים שלי איך מתנהגים אליהם בבית הספר היסודי
בגלל מוצאם, החלטתי להעביר חוק שבשיעורי חינוך בכיתה ז' יצפו
התלמידים בכל בתי הספר בסרט שלקחתי בוידיאו בתקופה שהייתי נשוי
לאישתי הראשונה. "אמריקה X זה נקרא". הסרט, שהוא לא ספק אחד
הגדולים שראיתי אי פעם מספר על נער לבן שרוצח כמה שחורים בגלל
צבעם נכנס לכלא ושם הוא מבין את משמעות החיים וכשהוא משתחרר
היחס שלו משתנה והוא מנסה להרחיק את אחיו מהכנופיות הלבנות
שהוא היה נוהג להיות חבר בהן. אבל מאוחר מדי. אח שלו נרצח.

והיום? היום אני כבר בבית אבות לירוקים. כן יש כזה ראשון מסוגו
בארץ שלנו, פרי המצאתו של חברי הכנסת הקיצוניים. אבל זה בסדר,
לי לא אכפת, אני את שלי בחיים כבר עשיתי.

הכותב:
רציתי לכתוב סיפור לסטייג' ולא היה לי רעיון, ולמרות המון
הצעות שהגיעו
אליי במסנג'ר ובאיי סי קיו באמצע הלילה- "תכתוב על כוכבת
פורנו", "תכתוב עליי!", "תכתוב על הרחוב שלנו!", החלטתי לכתוב
תסיפור הזה אחרי שקראתי כתבה מזעזת בעיתון על גננת בעיר בארץ
ששמה על הלוח בגן את כל השמות של הילדים בגן בתוך לבבות אדומים
ואת השם של הילד האתיופי היא שמה בתוך לב שחור בטענה
שזה הצבע של הדם שלו. אבא של אותו ילד שראה את ילדו חוזר
הבייתה בבכי הלך לגן ותלש את כל הלבבות מהקיר. כמו שצריך! ואני
מקווה שהגננת הזאתי לא תחזור לעבוד יותר בחיים שלה. כי עם
חינוך כמו שלה אפילו בהדסים לא יקבלו אותה לעבודה.
מי שמצביע - משפיע!