סתם הלכתי עם חברי לכיתה רון קרת לקחת תסרט "הניצוץ" בדי וי די
שמבוסס על ספרו המצליח של סטיבן קינג(סרט מומלץ ג'ק ניקולסון
ענק!) כשעברנו ברחוב שלו. "אוקיי קארימי תזכור תבית הזה" כשהוא
מצביע על איזה בית גדול במיוחד אמר לי רון והמשכנו להתקדם
לכיוון הבית שלו. "וגם תבית הזה תזכור" הוא אמר לי כעבור 5
שניות כשהוא שוב מצביע, על בית אחר טיפה יותר קטן. ככה היה
בערך איזה 7 פעמים עד שהגענו לבית שלו. "תגיד רון למה אמרת לי
לזכור את כל הבתים האלו?" אמרתי לו. "בכל שבעת הבתים האלו
נפטרו אנשים מאז שאני עברתי לגור פה מלפני 3 שנים, שלושה מהם
בחודש האחרון". הוא מספר לי בזמן שאני טיפה לא מבין למה אמור
להיות אכפת לי מזה.
"קארימי תבין! יש ברחוב הזה מזל רע". מדובר ברחוב לא גדול
במיוחד עם 40 בתים פחות או יותר נדמה לי.
"קארימי אשכרה אפשר לעשות מזה ספר או סרט מפחיד לאללה, זה כל
כך מתאים לסטיבן  קינג". הוא אומר לי.
"חחח כן אהה, וואי כמה זמן לא כתבתי בסטייג'". עניתי.



"טוב רון בא לי לכתוב סיפור לסטייג' שחלקו יהיה אמיתי וחלקו
בדוי על כל הקטע של המקרי מוות ברחוב שלך..".
"קארימי אל תגנוב זכויות".
"טוב אני לא גונב אני מבקש".
"בקשתך התקבלה".



אז פתחתי קובץ טקסט והתחלתי לרשום. רגע אחד מה אני כבר ארשום?
אני לא יודע כלום על המקרי מוות ברחוב של רון. אני יודע רק
שהיו 7 כאלה מאז שהוא עבר לגור שם. מה כבר אני יכול לכתוב.
פתאום שמעתי מכונית עוצרת ליד הבית שלי. זה היה בבוקר של אחד
מימי סוף השנה שאין כבר אין מה ללכת לבית ספר. בVH1 בדיוק היה
מצעד של השירים הכי טובים של שנות ה90 ובזמן שאני מחכה שיהיה
את סמלס לייק טין ספירט של נירוונה היה את היט מי בייבי וואן
מור טיים
של בריטני ספירס. אירוני? תגידו אתם. ועכשיו בקשר למכונית
שעצרה בחוץ. היא נראתה לי חשודה דרך החלון אז יצאתי החוצה
לרחוב
לבדוק אותה מקרוב.


איזה בחור בעל חזות מזרחית יצא מהרכב המסחרי עם שקית גדולה
וניגש לבית של השכנים שלי. "סליחה, מה יש בשקית?". שאלתי בלי
בושה. "אה זה רק המודעות פטירה. זה בית 77 ברחוב החמניות?" הוא
שאל אותי והצביע על בית השכנים. "כן.." אמרתי.
"אוקיי תודה ילד". הוא ענה לי ונכנס פנימה עם השקית המוזרה
שלו.
אני לא מאמין. אני חייב לברר מי נפטר אצל משפחת נרקיסי.



"קארימי מה אתה עושה על המחשב אתה צריך להתחיל ללמוד לבגרות
בלשון". אמרה לי אמא שלי גברת איי.
"אני כותב סיפור אימה תעזבי אותי כבר!" צעקתי עליה וסגרתי את
הדלת של החדר.
"דרך אגב" היא אמרה לי, "שמעת שדוד נרקיסי התאבד אתמול בלילה?"
היא אמרה לי בזמן שהיא הולכת ומתרחקת מחדרי.
"ראיתי שבא מישהו עם מודעות אבל לא ידעתי מי מת" עניתי לה. אם
היו שואלים אותי למי הסיכוי הכי טוב לקחת סכין מטבח ולחתוך
לעצמו את הצוואר הייתי אומר שלדוד נרקיסי. זה ידוע לכולם שהוא
מצוי בקשיים כלכליים קשיים בגלל שהמלון שלו בתל אביב ריק כל
השנה עקב המצב הביטחוני.



הלכתי לבקר את משפחת נרקיסי בשבעה. בית גדול יש למשפחת נרקיסי.
לדוד נרקיסי היו 4 ילדים אבל רק אחד מתוכם עדיין גר בבית, אלון
בן ה17. בן 54 היה דוד נרקיסי במותו. נכנסתי לבית(הדלת הייתה
פתוחה) והסתכלתי בסלון. היו שם הרבה תמונות שלו עם כל מיני
אנשים.
"שלום תרצה...ההורים שלי אמרו לי להגיד שהם יגיעו יותר
מאוחר...". תרצה הייתה אלמנתו של דוד. "אוקיי...אלון למעלה
משחק במחשב". ענתה לי תרצה והתסובבה לשוחח עם השכנים מתחילת
הרחוב.
כשעליתי במדרגות שמתי לאחת התמונות של דוד שנראתה לי מוכרת,
יותר נכון המישהו שהצטלם איתו בתמונה נראה לי מוכר. ואכן הוא
היה מוכר. זאת הייתה תמונה של דוד עם הבן שלו אלון כשאלון נראה
ככה בן 12 וכשעוד חבר של אלון עומד איתם. החבר הזה היה כולו
מצולק בפנים והיה לו שיער קצוץ עם חתך גדול מאוד בתוכה. החבר
הזה היה תאמינו או לא - רון קרת.



"אלון..מה קורה גבר".
"בסדר קרים(ככה אלון אהב לקרוא לי לכו תבינו), רוצה לשחק נגדי
NBA2003?".
"כן אבל אני רוצה לשאול אותך משהו קודם" ובאותו רגע הרמתי את
ידי השמאלית והראתי לו תתמונה שלו עם אבא שלו ורון. בחנתי
תתמונה טיפה מקרוב ושאלתי את אלון "תגיד..הילד הזה שבפה
תתמונה, מאיפה
אתה מכיר אותו?".
"אהה זה סטיב..הכרתי אותו בבית חולים כשהייתי בכיתה ו' כשכלב
אמסטף תקף אותי בכל הגוף.". סטיב?? מי זה סטיב? זה רוני! או
יותר נכון רון קרת בעל שיער סטייל סבנטיז גבות שחורות ונטיות
מוזרות
לעשות קולות של עטלפים בזמן השיעורים. "סטיב? אתה בטוח שקוראים
לו סטיב?" שאלתי את אלון טיפה בהלם.
"כן נו קרים מה עובר עליך, זה סתם אחד שפגשתי כשהייתי מאושפז
אני זוכר בבירור שקראו לו סטיב, כי בכל זאת שם כזה לא שומעים
כל יום בארץ, וחוץ מזה, זה גם היה רשום לו על הצמיד של הבית
חולים".
"אוקיי...אתה זוכר באיזה בית חולים זה היה?" אמרתי לו
בחשדנות.
"למה אכפת לך כל כך מהתמונה הזאתי קרים?". אלון ענה לי(בחשדנות
גם כן!).
"אמממ...סתם מעניין אותי". עניתי והסטתי את מבטי.
"נדמה לי זה היה בתל השומר..אני חושב קרים...". הוא ענה.
"טוב! ביי תודה! ותפסיק לקרוא לי קרים!".
"רגע קרים לא רצית לשחק NBA 2003?".
"אין לי זמן..ארוחת ערב...פיצה...לא נפסיק לשיר..חייב לזוז
ביי!".
"טוב ביי קרים...".

יצאתי משם בחיוך כאילו לא הרגע ביקרתי את שכן וחבר ילדות שלי
שאבא שלו התאבד. טוב במילא לא הייתי איתו ממש בקשר כבר כמה
שנים. בכל זאת התמונה הזאתי של רון נראיתה לי מאוד חשודה.
למרות
שקשה ממש לזהות, ישר בצפייה ראשונה אם מבחינים טוב רואים שאלו
התווי פנים של רון.



אפשר בטח רק לנחש לאן ישר נסעתי מהבית של דוד נרקיסי.
"כן תודה..סע בבקשה לבית חולים תל השומר".
"תקבל הנחה של 5 שקל רק בגלל שאתה אשכנזי". אמר לי הנהג
המונית(והוא היה אשכנזי, לא שאני בא לעשות אפליות חס וחלילה).
"טוב טוב, אתה מוכן לנסוע בבקשה לתל השומר זה דחוף".



נכנסתי בשערי בית החולים ושאלתי את הפקיד שהיה בקבלה איפה אני
יכול לקבל מידע על מטופלים. מן הסתם הפקיד הזה שהיה מאוד אבל
מאוד גבוה עם שיער בלונד ארוך שאל אותי מי אני בכלל.
"אהה כן אפשר לדעת מי אתה בכלל?".
"אהה אני עודד כהן, מטופל של הדוקטור הראשי של הבית חולים ואני
צריך לראות את התיק האישי שלי בבקשה". חחח עודד כהן, איזה שם
דפקתי לו. הפקיד קבלה הפנה אותי לפנות במסדרון ולהכנס בחדר
הראשון שאני רואה. אז זה מה שעשיתי. אבל משהו מוזר. היה שם רק
אחד במסדרון. והיה גם כתוב עליו "הכניסה לעובדים בלבד!".
אני לא מבין..למה הפקיד הזה הפנה אותי לחדר של עובדים בלבד?.
טוב זה לא חשוב כרגע העיקר שאני אמצא תמידע שאני מחפש.



היו בחדר הזה המון מדפים ותיקיות למזלי זה היה מסודר לפי הא"ב.
חיפשתי וחיפשתי רון קרת ולא מצאתי. המשכתי לחפש ודווקא היו שם
כמה קרת. איזה רונית ועוד איזה אתגר אחד. טוב אין פה שום מטופל
בשם רון קרת. אבל אז נזכרתי בכלל שאלון טען שקוראים לו סטיב!
אבל זה לא ממש עזר לי כי לא אמר לי תשם משפחה שלו. אולי סטיב
קרת?. חיפשתי באות ק' ולא היה שום סטיב קרת. אבל אז פתאום שמתי
לב למשהו מוזר. בסוף הרשימה היה כתוב ק. סטיב, כאילו לכולם שם
היה שם משפחה חוץ מק. סטיב. זה בטוח הוא! הוצאתי מהר את
התיקייה והתחלתי לקרוא.

"נולד בשנת 1987 בארה"ב. עלה לישראל בשנת 1992 לאחר שהתגלה
שהוא סובל מבעיות נפשיות".

הייתה שם גם תמונה. אבל לא נראתה לי שהיא הייתה מעודכנת בכלל
למרות שהשיער מאוד מזכיר את רון, קשה לראות כי לא רואים תפנים
בכלל. המשכתי לקרוא.

"סטיב .ק. נעצר ואושפז במחלקה הפסיכיאטרית לאחר שנחשד בשורה של
מעשי רצח. עקב גילו הצעיר מאוד ומכיוון שהיה קטין והוכרז רשמית
על ידי הרופא שהוא לא היה מודע למעשיו כשהם קורים הוחלט לסגור
את התיק ולשנות את שמו ואת מגוריו.".

אני לא מאמין! האם ייתכן שרון הוא בעצם סטיב .ק.? והאם יכול
שהוא רצח את כל האנשים האלו? ואולי הוא גם רצח את דוד
נרקיסי??.
עוד לפני שהספקתי להמשיך לקרוא את ההמשך שמעתי צעדים במסדרון
והחזרתי את כל המקום. הסתכלתי מהר דרך החלון הקטן של החדר אבל
לא היה אף אחד במסדרון. הלכתי במהירות לכיוון היציאה של בית
החולים ואז הבחנתי שאלון דוד עומד בקבלה ומשוחח עם הפקיד
הגבוה ההוא. מה הוא עושה פה בכלל??.



"רוני אני צריך לדבר איתך. אבל אני צריך שתגיד לי תאמת. אתה
יכול לבטוח בי". אמרתי לרון אצלו במרפסת. היה מאוחר בלילה
וההורים והאחים הקטנים שלו כבר בטח ישנים. ככה שרק שנינו ישבנו
במרפסת
משקיפים על הרחוב השקט שלו. "דבר..". ענה לי רון בזמן שהוא כבר
הבין שאני חושד במשהו.
"אני יודע שרצחת את כל האנשים האלו, אני יודע שהשם הקודם שלך
היה סטיב, אני יודע שיש לך קשר להתאבדות של דוד נרקיסי! אתה
פסיכופט רוני פסיכופט!.". אוקיי זה היה מהיר. נראה לי שרון
נכנס
טיפה להלם. הוא התסכל עליי. והתחיל לצחוק. פשוט לצחוק.
"תגידי לי קארימי מה עובר עליך? ראית נראה לי יותר מדי סרטים,
על מה אתה מדבר בכלל?". בזמן שרון צחק שמתי לב למשהו מוזר.
הצלקת הזאתי מהתמונה אצל אלון בבית. בזמן שהוא צחק ושערו
התעופף
לכל הכיוונים התגלתה צלקת מוזרה בקצה של המצח שלו. זאת הייתה
בדיוק אותה צלקת שהייתה בתמונה.
"מה שעובר עליי הוא שאתה נעצרת בחשד לרצח פעם! ואל תשקר לי כי
אני יודע הכל!".
באותו רגע בזמן שרון המשיך לצחוק העיניים שלו התחילו להיות
אדומות ופרצופו האדים. הוא הוריד תחולצה שלו והראה לי מה חרוט
לו על החזה. כן היה לו משהו חרוט על חזה.

"סטיבן קינג - חיים רק פעם אחת. פעם אחת יותר מדי".

מה זה אמור להביע בכלל? ולמה חרוט לו משהו על החזה?.
"עכשיו קארימי שאתה יודע תזהות האמיתית שלי אני חייב להרוג
אותך. מצטער.". הוא אמר לי והמשיך לצחוק.
"מה להרוג? לא לא לא נראה לי! אל תדאג אני מסוגל לשמור
סוד..תסמוך עליי.." אבל עוד לפני שבכלל הספקתי לסיים תמשפט רון
קרת הוציא חבל תלייה וקשר אותו מסביב לצוואר שלי. ניסיתי
להתנגד אבל לא יכולתי. הרגשתי כי כאילו לקחו לי את כל הכוחות
שלי. ורון פשוט המשיך לצחוק. צחוק מוזר כזה של עטלף.






אז כבר התחילה כיתה י"א והמורה המעצבנת לספרות עוד לא הגיעה
לכיתה ככה שהייתה לי הזדמנות לשוחח עם רון. אבל הוא גם עוד לא
הגיע לכיתה. "עמוס שומע? אתה לא תאמין איזה חלום מוזר היה לי
בחופש הגדול. חלמתי שרון הוא בעצם סטיבן קינג והוא משוגע והוא
רוצח אנשים".
"חח איזה חלומות דפוקים יש לך יאללה". עמוס ענה לי כשבאותה
שנייה בדיוק נכנס רון לכיתה כשהוא מסופר.
"רון הורדת את כל השיער!". אמרתי לו בהתלהבות משהו. כשבאתי
לספר לו על החלום שהיה לי הוא קטע אותי ואמר "כן הורדתי את כל
השיער אבל הספר המטומטם הזה, הוא עשה לי חתך מקצה המצח ועד
אמצע הראש. נראה לי אני מגדל תשיער שוב שלא ייראו את זה, עכשיו
בגללו יש לי צלקת ענקית".