"אז מה יהיה?" שאלה.
"אני לא יודע," עניתי לה.
ישבתי על המיטה, פני אליה. גוחן קדימה ובהיסח הדעת מחטט בין
אצבעות רגלי, מוציא שרידים עקשניים של לכלוך.
כזאת מותק, מיה. אז למה אני לא יכול להתאהב בה?
קמטוט דק של דאגה בין עיניה. היא מהרהרת עכשיו.
למה זה מגיע לה, אני חושב לעצמי.
כמו במין סחרור מטורף נכנסנו לתוך הקשר הזה שבינינו. קשה לומר
מה בדיוק זה בא ללמד אותנו. אולי זה סתם אחד מהסיפורים הקצרים
האלה של הקיץ, או שזה בכלל בא ממקום אחר. בדידות קשה, רצון
למעט חסד ומגע, צמא לאוזן קשבת, צמא לעוד עניין להתעסק בו...
המוח שלי מאז עובד שעות נוספות. אני מנסה לסתום את הרעש הזה
בעבודה. אולי עם הזמן הדברים יתבהרו, או שהעניין יעבור.

נפגשנו בגן הציבורי. מן טיול אחה"צ קליל שהתחיל מלרדת למכולת
לקנות חלב ולגלות שהיא סגורה-תיכף-אשוב.
אולי זה נקבע מלמעלה. ואם זאת היתה מישהי אחרת אז גם אז?
מיה ישבה על הספסל בישיבה מזרחית.
יש דברים קטנים שתופסים אותך במבט ראשון ורק אחרי זה אתה מגלה
שהם היו שם בכלל. היא ישבה שקועה במחשבות או סתם בוהה בכלבים
של השכונה שהסתובבו בפארק. כשהתקרבתי לכיוון הספסל שלה הרימה
לרגע את מבטה אלי וחייכה. בעיניים שלה היה הרבה צחוק ואור.
נדמה שחשבה על דברים נעימים.
"סליחה," אמרה, "אתה מהסביבה?" אמרתי לה שכן. "אולי אתה יודע
איפה זה 'בית-היוצר'?" שאלה. 'בית היוצר' היתה מן חנות כזאת
למוצרי אומנות.
ניסיתי לחשוב למה לעזאזל היא צריכה דברי אומנות. סטודנטית
לאומנות אולי, אולי סמינריונית לגיל הרך?
"זה פה קרוב," אמרתי לה. "את רוצה שאני אראה לך? אני לא
ממהר..."
הלכנו בנחת. בדרך היא סיפרה לי שהיא באה לראיון עבודה. מחפשים
שם מוכרת בחנות והיא חשבה שזה בטח יכול להיות נחמד לעבוד בחנות
לדברי אומנות.
"אני קצת מציירת," הודתה בכמעין התנצלות. "חשבתי שאולי אתחיל
ליצור קצת יותר ברצינות. יש לי עכשיו המון דברים להוציא.."
סיפרתי לה שאני סטודנט למוזיקה וממלצר בערבים בבוגרשוב. דיברנו
בנימנום על תהליך היצירה, על הצורך לבטא רגשות ולחלוק בהם.
חשבתי לעצמי שכבר הרבה זמן לא ביטאתי רגשות בצורה אינטימית עם
בחורה. המחשבה הזאת צפה לה כמו בועת שמפניה בתוך הראש שלי
והתפוגגה.
"אני מנסה לחזור לתחושות שלי, לישירות והפתיחות של ילדים,"
אמרה. "משהו בי מזכיר לי שוב ושוב עד כמה התרחקתי מהיכולת
הזאת, לעבד דברים בצורה ישירה ואמיתית."
הגענו לחנות ונכנסנו יחד. שתיתי ממתקן המים המינרלים שהיה מוצב
בפינה. מיה ביררה עם המוכרת והתברר ש"הבוס בכלל לא בחנות
ושיחזור יותר מאוחר". הצעתי לה שתקפוץ לקפה ותחזור לשם יותר
מאוחר.
"זה רק שני רחובות מפה. "אין לי מזגן אבל לפחות יש מאוורר..."
היא נאותה להצעה בחן.
המשכנו לדבר בדרך לדירה ובדירה עצמה. השיחה היתה מעניינת
ונעימה. הרגשתי קליל ובטוח בעצמי. שמתי מוזיקה של סטינג ומזגתי
לנו קולה. היא התיישבה לידי על הספה. קרוב מרחק-נגיעה אבל עם
רווח בצד כדי שתוכל
להתרחק אם צריך. לאט לאט נוספו לשיחה המבטים. עין מחייכת לעין,
מבט מושפל, קצוות שיער גולשות. נוצרה קירבה ואז מגע. יד מרפרפת
קלות על ברך, אחר-כך ליטוף קל קרוב יותר לירך,
ולבסוף, נשיקה. כבר שנים שלא הרגשתי כל-כך טוב. המיה הזאת
משגעת. יודעת בדיוק איך לגעת בי במקומות הנכונים. מגעה מטריף
אותי, עוטף אותי, מלא באהבה. פתאום אני כל-כך מלא מבפנים, ואז
מתרוקן. תשושים ומזיעים נפלנו שדודים על המזרן. ומיד שוב זה
מתחיל. מחול מטורף של זרועות, זיעה ואנחות.
בחמש היא קמה, נזכרת שהיא צריכה להיפגש עם חברה בסנטר. נשיקה
עמוקה אחרונה שלה על הפה. ליטוף קל שלי על הראש. "תבואי לבקר,"
אני אומר ומרגיש איך כבר מתחילה להיבנות חומת הניכור הרגילה.
בדרך החוצה היא משרבטת במהירות את הטלפון שלה על פיסת נייר,
מניחה אותה ליד הטלפון על המדף. כשהיא הולכת אני נרדם ומתעורר
שעתיים אח"כ מזיע ומקומט. מקלחת קצרה ואני יוצא למשמרת ערב.
שבוע עובר ואני מתרוצץ כמו משוגע בין העבודה ללימודים. בחינות
סוף
סימסטר. אחרי שבוע אני מתקשר. מה העניינים, מה נשמע, הכל
כרגיל. הקול שלה נשמע טיפה מסויג בהתחלה אבל מהר היא מתחילה
לקשקש בשמחה על עבודה שהיא מצאה בחנות לנרות ושמנים אתריים. זה
לא רחוק ממך היא אומרת. חמש דקות הליכה.
"תקפצי לבקר אחרי העבודה," אני אומר. היא רושמת את הטלפון שלי
ומבטיחה לקפוץ. למחרת היא מתקשרת בחמש. אני קצת מתבאס כי
סוף סוף ישבתי להתאמן אחרי שלא ניגנתי כבר שלושה ימים. בכל זאת
אני מזמין אותה ומקווה שתעזוב מהר כדי שמוזה לא תברח לגמרי.
היא מגיעה, מניחה את התיק ומיד מתנפלת על הגיטרה שלי. אחרי חמש
דקות שהיא מנגנת בצורה נוראית את סטיר ווי טו האבן ואת הוטל
קליפורניה, אני מתייאש ולוקח ממנה את הגיטרה. מתחיל לנגן קצת
בלוז וכמה שירים שהלחנתי בעצמי. היא יושבת מוקסמת.
אחרי כמעט שעה אני נזכר בה ומפסיק. מתבונן בה בהערכה - איזו
סבלנות. מביא לה נשיקה קטנה של חיבה ועוד אחת, ושוב אנחנו
מתערבלים בסחרחורת של תשוקה והיצמדות. אחרי שהכל נגמר אני נרדם
ומתעורר רק בחושך. רואה שהיא כבר לבושה בדרכה לדלת. היא מחייכת
בהתנצלות: "לא רציתי להעיר אותך. ישנת כל-כך טוב."
מאז כל כמה ימים היא מתקשרת. לפעמים נפגשים, לפעמים אני עסוק.

מקשקשים בעצלתיים בטלפון, חולקים בחוויות היומיום. יותר ויותר
אני מרגיש בקול שלה את הכמיהה הזאת שסוגרת אותי עוד יותר.
אני מתחיל לחשוב על החסרונות שלה. היא די יפה אבל קצת פשוטה.
היא תמיד נשמעת כל-כך חיובית, כל-כך מאוזנת. אולי היא בכלל סתם
רדודה. אולי סתם מזדיינת.
ובוקר אחד אני פוגש את מורן ברחוב אחרי שלא ראיתי אותה כמעט
שנה וחצי. מורן קופצת לקפה ואני מבלה איתה אחר-צהריים דביק של
מין ונוסטלגיה. מורן נפרדת ממני ונוסעת לחבר שלה בחיפה. אני
נשאר לבדי עם זיכרונות של כאבים שכבר נשכחו, עם בלבול ופחד.
ואז מיה מתקשרת ואין לי חשק לדבר איתה. מה היא בכלל יודעת על
אהבה? איך בכלל אפשר להשוות? ומשהו בתוכי צועק: "אבל אתה לא
נותן לזה אפילו צ'אנס.." אבל אני מגרש את המחשבה הזאת. למי יש
כוח לצ'אנסים. אני נוסע לשלושה ימים לאילת עם חברים וכשאני
חוזר המזכירה מלאה בהודעות שלה.
בהתחלה מצחיקות ועליזות, אח"כ מבולבלות יותר וקרירות. זה לא
שהיא לא מותק, אבל איך לעזאזל בגיל 25 אני יכול להתחיל עוד פעם
להסביר את החיים שלי למישהי שרק פגשתי. למי יש כוח לכל
הקלישאות, לרומנטיקה של התחלה, לסצינות קינאה... למי יש כוח
לספר על החלומות שבערו בי פעם, סותמים כל נקבובית בכאב חד של
תקוות ופחדים, על כל אותן האהבות הישנות, על התמימות שהיתה
ואיננה..
אני מחליט לחתוך את זה נקי. אני אומר לעצמי שזה הכי טוב ושעדיף
לפגוע בה עכשיו מאשר אחר-כך. אני משתפן ושוב נפגש איתה, שוב
עושה איתה אהבה על השטיח, וכשזה נגמר והיא הולכת, משתלטת על
מועקה. משהו היה תקוע כבר מן ההתחלה. משהו בי מת.
בסוף היא נשברת. היא "רוצה לדבר על זה".
"אני מרגישה שחוקה," היא אומרת לי עכשיו בדירה שלי בסלון. היא
יושבת מולי על הספה, רחוקה ממני אולי מאה שנה. "אם אתה לא רוצה
ממני שום דבר אז תגיד. הכי פוגע זה חוסר כנות."
אני מתפתל באי נוחות וחושב על העבודה בתיאוריה שאני צריך להגיש
מחר.
"אל תגיד לי זה לא את זה אני," היא ממשיכה. "אני שונאת שעושים
את זה. זה גם עלבון לאינטליגנציה שלי וגם חוסר כנות משווע."
אני שותק.
"אתה יודע," היא אומרת. "בהתחלה החזקתי ממך בנאדם רגיש. אמרתי
לעצמי שבטח אתה יכול להעריך יופי פנימי, שבטח אתה עוד לא שכחת
את מה שחשוב בחיים, החול והים וכל זה... דיברת איתי על מוזיקה
כאילו שאתה באמת מבין...
כשניגנת על הגיטרה הזאת אז הלב של נדרך, נמתח."
הקול שלה פגוע, מתריס.
"חשבתי שאתה מבין," היא אומרת. "אבל עכשיו אני יודעת שאתה בסך
הכל כמו כולם - או סתם רוצה לזיין, או פחדן סוג א'."
רציתי להגיד לה שזה בטח שניהם. רציתי לצעוק עליה שכבר נמאס לי
לדפוק חשבון או להתנצל. הראש שלי דפק כמו משוגע. לא אמרתי
כלום. קיוויתי שזה כבר יגמר ואני אוכל ללכת לים או להתקשר לצחי
או סתם לאונן.
בסוף התחלתי להגיד לה את כל הבולשיט הרגיל: אבל זה באמת לא את
אלא אני. אני פשוט לא פנוי כרגע, אולי כשהבחינות יגמרו אני
ארגיש יותר חופשי... פשוט עכשיו עם כל המתח הזה והעבודה והכל,
קשה לי להיפתח רגשית... מגיע לך מישהו שידע לתת לך, שידע לאהוב
אותך ולא איזה אידיוט כמוני... היא הקשיבה ולא ידעתי אם ההבנה
שהשתקפה בעיניים שלה היתה הזדהות עם מה שאמרתי או שהיא פשוט
הבינה כמה אני מלא חרא.
הבנות האלה כאלו סתומות. מה שלא תגיד להן - הן יבינו. אפשר
למות מזה.

"אז מה יהיה?" היא שאלה.
"אתר רוצה שאני פשוט אקום ואלך עכשיו?" היא שאלה שוב.
לא עניתי.
היא חיכתה מספר שניות, אספה את עצמה ואת התיק שלה, נתנה לי
נשיקה קטנה על המצח, הסתובבה והלכה.

על הדלת שסגרה מאחוריה היה תלוי פוסטר שקיבלתי פעם מאח שלי
כשהוא יצא מהצבא - ילד קטן וכלב רצים על חוף הים.