היום בצהריים היה נעים בחוץ, אבל זה לא קשור. החלטתי להצדיק את
קיומי בבית ולהפיק מעצמי תועלת, כי עד כה מעבר מלשבת מול מסך
מנוון מוח ולגדל באחריות ומסירות רבה כרס, לא בדיוק הועלתי
רבות- לא לאנושות ואפילו לא למשפחתי.
פשטתי את הפיג'מה שלא הורדתי כבר חצי שבוע, נעלתי את נעלי
המאובקות ויצאתי לחצר. בקושי יכולתי לפתוח את העיניים למראה
האור החזק שבקע מבעד לעננים שחימם בצורה מושלמת לא חם ולא קר-
היה נעים בחוץ. אבל שוב- זה לא קשור. לקחתי את מכסחת הדשא, זאת
לא סתם מכסחת- היא כזאת מהדור הישן שצריכות בעיטה קטנה וסיבוב
קל כדי להתחיל לנהום כמו טרקטור כשהן בקושי חותכות גבעול דק.
התחלתי לכסח וכדי להפיג את השעמום ולהתעלם משאריות הדשא
שמסתבכות לי לי עם השערות ברגליים, התחלתי לכסח בצורות,
זיגזגים ועיגולים. ואז הגעתי לקצה של הדשא... יש מין קוד שתיקה
בנוגע לפינות קטנות של מדשאות. מחד אף אחד לא מכסח אותן כי זה
מסובך, ומאידך אף אחד לא מעיר על כך כי הם בעצמם לא היו עושים
זאת. כתופעת לוואי של סוגיה זו- נוצר סבך בכל פינות המדשאות
בעולם, אבל בואו לא ניסטה מהנושא...החתול.
אני לעומת זאת החלטתי ךהילחם בקונצנזוס ולצעוד בראש מורם
ומכסחת נוהמת לעבר הפינה המאיימת. בתחילה, התקשתה המכסחת
להתגבר על התלעות שצפנה בחיקה הפינה הפראית אך ביחד התגברנו על
הבעיה, המשכנו הלאה, אלא שלפתע היה משהו שהפריע להתקדמות. "אבן
כנראה..." אמרתי לעצמי ולא יכולתי לראות הדיוק מה הבעיה בגלל
גובה העשב. הפעלתי כוח כפול ודחפתי שוב את המכסחת. הפעם נשמע
קול ריסוק/פיצוח חזק מאוד ומעין צעקה/יבבה/יללה מוזרה ובלתי
מוסברת. הדבר לא הסתיים בכך, בעוד שאני מתקרב לגוף המכסחת
לגלות את הבעייה- עף לעברי נוזל אדום שליכלך לחלוטין את גופיית
הדיזל החדשה שלי שקניתי שבוע קודם בקניון במבצע. לא ידעתי מה
לעשות. אבל ברגעים כאלה אתה חייב לחשוב מהר, לדחוק את כל
ההפרעות הצידה ולהתרכז. לאחר עיבוד נתונים קצר עמד מולי
הקונפליקט, השאלה החשובה מכל. האם עלי לבדוק מה כיסחתי שלא
במתכוון או ששמא עלי לרוץ הביתה ולשטוף את הדם כדי שלא יהיה
כתם?!?!
במסגרת הרוח שנחה עלי באותו יום, החלטתי לדחוק את ה"אני"
האיגוצנטרי שלי. כיביתי את המכסחת, הפכתי אותה לאט לאט, ובתוך
הלהב הגדול היה נעוץ סבסטיאן, החתול שלי.
סבסטיאן נולד בפח זבל ובילה ברחובות רוב חייו. והוא שרד, מה
שיוצר פה אירוניה מסויימת כי עד שסוף סוף הוא הגיע לחוף
מבטחים, החצר שלי, הוא מוצא את מותו הטרגי. כמובן שכעת כבר לא
היה מה לעשות מלבד לנקות, וזאת לא עבודה בשבילי. אז גררתי את
המכסחת בחזרה למחסן משאיר אחרי שובל של דם ופרווה בהנחה שהרוח
והגשם שיבואו מתישהו ינקו זאת.
בלילה, אחרי שחלצתי נעלי ולבשתי שוב את הפיג'מה- הגעתי למסקנה
שאני יותר מועיל בתור חסר תועלת או אם נקפיד על ניסוח- פחות
מזיק. הלכתי לישון במחשבה שעדיף לכתוב על דברים במקום לעשות
אותם, אבל אל יותר מדי כי זה עוד יהפוך לתחביב. |