הוא הביט בה בעודה ישנה.
לו רק ידעה כמה אהב אותה.
לו רק ידעה...
על פניה נחה ארשת שלווה.
כמו מצאה מנוס ולו רק לרגע מהדאגה היומיות האופפת את חייה.
אותה הדאגה שמכרסמת בה מבפנים
והורגת אותה לאט לאט,
מחלחלת לבשרה ולנשמתה.
אותה הדאגה שזורעת בתוכה בשיטתיות מחשבות על הרס,
חורבן,עצב,
מוות.
סוללת לה דרך רצופת מכשולים,
אל הסוף.
עוד מבט חטוף.
עיניו הקרות התלקחו בפתאומיות
וחום החל ומציף את פניו.
מוחו החל לפעול בקדחתנות ובעיניו בער ניצוץ לא אופייני,
הערב זה הזמן.הוא ידע.
הערב-זה יקרה.
הוא לא יכול היה יותר לראות אותה סובלת,
כאבה היה כאבו,
וכל דמעה שלה צרבה את נשמתו כמו אש.
עד שהיום מצא פתרון לסבלה.
הוא ידע סוף סוף איך להציל אותה מהייאוש,
הוא ידע איך להציל אותה מעצמה.
סוף כל סוף,הוא ידע.
את הסכין המושחזת הוא אחז בידו,
שפתיו לוחשות מילות פרידה,
"היי שלום,ילדתי הנצחית.
היי שלום,אהובה".
לעזור זו לזה.
הם כרתו בינהם ברית בדם.
הינף יד.תנועה חדה.
וליבה שקט,
נדם.
לו רק ידעה כמה אהב אותה,
לו רק ידעה...
אבל עכשיו היא כבר נמצאת בין מלאכים.
וליבה יותר לא יכאב,
הוא עכשיו בידיו של אלוהים. |