אני לא פיוטית.
אני לא מתיימרת לדעת לכתוב.
אין לי ומעולם לא היה לי חוש כתיבה.
הייתי רוצה לדעת להוציא מתוכי את המלים שמביעות ולו במעט את
היגון שלי.

אני אנסה. אני אנסה להעביר לכם את מה שיש בי, כי אין לי ברירה
אחרת. אין לי למי לומר. הבן אדם היחיד שאני רוצה להגיד לו את
הדברים האלו כבר לא בן אדם.


החיים שלי אותו דבר, אבל קצת אחרת. מידי פעם רואים את אמא
בוכה. זה לא קל כשהיא בוכה, כי היא תמיד מתאפקת ומנסה לשמור את
הדמעות בפנים. כשזה לא עובד לה נוצר מין שילוב מוזר של בכי
ושיהוקים שמלווה ברעידות. היה עדיף שהיא כבר לא תתאפק.

גם אני בוכה. לפעמים הרבה, לפעמים פחות. לפעמים זאת דמעה על
הכרית בלילה, ולפעמים אני מתפתלת מכאבים על הרצפה של השירותים,
במקום שבו אני רואה את ההשתקפות של אבא שלי במראה. איפה שהוא
חשב אולי את מחשבתו הצלולה האחרונה ואמר בקול בוכה, "אני מת,
לילוש. אני מת."

אז חשבנו שזה קלקול קיבה. אילו רק ידענו ש-45 דקות אחרי זה
הרופא כבר יכריז על מוות מוחי. אולי אז הייתי אומרת משהו אחר
באמבולנס, ולא רק "אל תדאג, אבא, יהיה בסדר" ו"אל תעצום את
העיניים, אבא, תסתכל עליי!".

והאחים - גם הם בוכים לפעמים. הם שונים זה מזה, וממני. אני
ונועם לא יכולים להיות עם אמא כשהיא בוכה, זה שובר אותנו. רק
ארי יכול, כי הוא כזה אבן. אבל גם הוא מתחיל להיסדק.

יש כל כך הרבה להגיד.  
מי שאני רוצה שישמע כבר לא קיים.
אז אני צועקת אל תוך החלל הלא נודע שנמצא ביני לבין המסך, ובין
המסך לשאר העולם. בידיעה שלא משנה כמה חזק אני אצעק, הוא לא
ישמע.

הרבה מלים, הרבה משפטים צריך, יותר מכל הדמעות האלה.