הילה ודור בנה בן ה-4 נכנסים לבית.
"אמא, אמא, תורידי לי את המעיל אני לא מצליח לפתוח את הכפתור"
צלצול טלפון קוטע אותו. "דקה חמודי" היא עונה לו ורצה לטלפון
-"הלו"
-"הילה מתוקה שלי, זה רותם"
הילה מרוב הלם לא מצליחה לדבר.
-"הילה חזרתי!!!"
היא מתעוררת מהירהוריה כששומעת את הצעקות של רותם מהשפורפרת
-"התחתנתי עם שגיא" היא אומרת.
דור ניגש אליה וצועק: " נו, אמא!! תורידי לי את המעיל!!"
רותם מנתק. והילה בוכה.

הילה היתה אז בת 17 כשהכירה את רותם דרך שגיא. זה היה בתחילת
הקיץ, הקיץ הכי הכי בחיים שלה. היא ושגיא הלכו לים דן ראה את
רותם התחיל לדבר איתו והכיר לו את הילה. הילה הסתכלה לעיניו
הגדולות והכחולות היא ראתה את הניצוץ בעיניו כשהסתכל עליה והוא
ראה את הניצוץ בעיניה הירוקות כשהסתכלה עליו. כעבור שבוע הם
החלו לצאת אף אחד לא האמין שהם יוכלו אי פעם להפרד לאחר חצי
שנה הילה ורותם התארסו הן בילו חצי שנה ביחד עד שרותם התגייס.
הילה החליטה לעשות שנת שרות. היא ורותם היו בקשר טלפוני, עד
ששלחו את רותם לגבול כעבור שבוע היא כבר לא שמעה ממנו. היא
גילתה שהיא בהירון ממנו. לאחר תשעה חודשים הולידה את דור עדין
לא שמעה כלום מרותם היא ניסתה לחקור. חקרה וחקרה שנה ללא
תוצאות, אנשים אמרו שהוא נהרג. היא התחילה להאמין שהוא נהרג.
הניצוץ בעיניה נעלם.
אמו האמינה שהוא חיי היא לא הצליחה לצפות לו וחלתה במחלה קשה
היא היתה איתה עד יומה האחרון.
שגיא תמך בה מאוד היא ידעה שמאוהב בה כבר מאז ילדותה.
עברו השנים ודור היה כבר בן 4 ושאל תמיד על אביו. יום אחד שאל
את שגיא על אבא שגיא אמר לו שהוא אביו. הילה מאוד כעסה אבל לא
אמרה כלום.
5 שנים הילה לא שמעה מרותם כלום.
5 שנים של ציפייה
5 שנים של בכי יום יום לילה לילה.
5 שנים של כאב תמידי.
שגיא ניסה תמיד להתחיל איתה עד שהיא נענתה לו  הם החלו לצאת
הוא הציעה לה נישואין והיא הסכימה עד עכשיו היא לא מבינה למה.
אחריי חודש הם התחתנו.

יום אחד הילה ודור הלכו לטייל.
דור רק בן 4 וכבר יש לו מחזרות חשבה לעצמה כשהתבוננה בעופר
וילדה כלשהי יושבת ומדברת איתו.
היא נזכרה ברותם ואיי כמה היא אוהבת אותו.
"אמא בואי הבית" דור קטע אותה ממחשבותיה.
"הביתה לא הבית, חמודי, יאללה בוא" אמרה
הילה ודור נכנסים לבית.
"אמא, אמא, תורידי לי את המעיל אני לא מצליח לפתוח את הכפתור"
צלצול טלפון קוטע אותו. "דקה חמודי" היא עונה לו ורצה לטלפון
-"הלו"
-"הילה מתוקה שלי, זה רותם"
הילה מרוב הלם לא מצליחה לדבר.
-"הילה חזרתי!!!"
היא מתעוררת מהירהוריה כששומעת את הצעקות של רותם מהשפורפרת
-"התחתנתי עם שגיא" היא אומרת.
דור ניגש אליה וצועק: " נו, אמא!! תורידי לי את המעיל!!"
הילה בוכה. ורותם מנתק.

הוא עומד כשתי דק' עד שהנהג מונית שהביא אותו לת"א שואל אם הוא
בסדר רותם אומר שכן ונותן לו את הכתובת של ביתו מקווה שזה
עדיין ביתו. הם מגיעים, רותם משלם לו ונכנס לכניסה של הבניין
עולה במדרגות ודופק בדלת. פותחת לו דודתו מסתכלת עליו לא
מאמינה ואומרת "מי אתה?" "דודה זה אני רותם" אומר לה היא
מתחילה לבכות "שהשם ישמור, איפה היית???" אומרת לו ומצפה
לתשובה ובדרך מכניסה אותו הביתה "לקחו אותי בשבי... הלבנונים"
מראה לה כל החבלות בגופו ושואל "איפה אמא??" "מה לא שמעת?
היא.. היא חלתה במחלה קשה ומתה אל תדאג היא נקברה היתה אזכרה
הכל היה כמו שצריך, שגיא חברך והילה דאגו להכל" רותם לא מאמין
ומתחיל למרר בבכי. דודתו מרגיעה אותו ולוקחת אותו לבית קברות
רותם עדיין לא מאמין שכל זה קרה לו.

-"הלו שגיא, מה המצב? שמעתי אתה עובר לגור אצל הילה לא כן?"
-"כן, כן!"
-"טוב תהנה לך"
צלצול בדלת
"שי תכנס הדלת פתוחה בוא קח את הדברים שלך" שגיא אומר
וממשיך לדבר בטלפון
רותם נכנס שגיא מסתכל עליו בעיניים פקוחות לרווחה ומנתק
תשיחה.
"אז מה חזרת לתחייה?" שגיא שואל
"כן, כפי שאתה רואה... שגיא אתה יודע שאני לא אוהב בדיחות.
הייתי בשבי אתה מבין מה זה?" עונה לו רותם.
"כן סליחה. אני מניח שמעת עליי ועל הילה?" שואל שגיא.
"כן"
"תשמע אני מאוד אוהב את הילה והיא אותי בבקשה אני מבין שהיא
שלך אבל תביא לנו להיות ביחד אני מאוהבים אנחנו התחתנו..."
אומר שגיא
"אני לא באתי לדבר על הילה שמעתי שיש לכם ילד" אומר רותם ונזכר
בקולו של עופר כשדיבר עם הילה.
שגיא לא עונה לו. הוא יודע שהבן בכלל שלו אבל אם יגלה לו הוא
והילה יחזרו.
"חוץ מזה הילה בשבילי כבר לא קיימת, באתי לדבר על אמא" רותם
קוטע את השתיקה.
"היא סבלה הרבה?" שואל
"כן, היא כל הזמן רצתה אותך, רצתה לראות אותך. הילה עודדה אותה
מאוד עזרה לה."
"בטח אתם שניכם עזרתם לה בשביל שאני לא ישב לכם על המצפון, לא
כך?" שואל רותם.
"לא ממש לא גם אם זה היה מישהו אחר אתה יודע שהיינו עוזרים"
אומר שגיא מנסה לשכנע את עצמו בזה.
"טוב ביי אין לי מה לחפש פה יותר. אה,  תודה שגנבת לי את האשה
של חיי" אומר רותם בכעס.
"בבקשה" לוחש שגיא אחריי שרותם יוצא.

הילה שוכבת במיטה כבר כמה שעות ולא מפסיקה לבכות.
שגיא נכנס הביתה.
"רותם צלצל" היא לוחשת "הוא חזר".
"אני יודע, פגשתי אותו" אומר לה שגיא
"אני אמרתי לו שהתחתנו, לא הספקתי להגיד לו על דור שלי ושלו
הוא ניתק לי" אמרה
"הילה מתוקה שלי, שמעי אני חייב לספר לך משהו" אומר שגיא
"שבוע לפני שהתחתנו הגיע אליי מכתב מרותם שהוא רשם שהוא
חיי..."
"מה???" אומרת הילה
"כן, מה שאת שומעת. למכתב לקח להגיע לפה שנתיים... שנתיים את
יודעת מה זה? יום אחריי הוא יכל למות איזה יום? שעה, שבוע,
חודש אפילו חצי שנה הוא יכל למות אני לא רציתי לפתח אצלך רגשות
ציפייה עד ששכחת ממנו..." אומר שגיא
"איזה מניאק אתה" אומרת הילה ופורצת בבכי "ומי אמר ששכחתי ממנו
אני אף פעם לא ישכח אותו הוא האהבה של חיי לא אתה!!"
שגיא מחטיף לה כפה הגונה.
"צא מהבית שלי אתה נמצא בבית שלי ואתה מרביץ לי?" צורחת הילה.
"למרות שזה הבית פה... אני הגבר פה... ואני השולט פה" הוא בא
להחטיף לה עוד כפה אבל מישהו תפס לו את היד.
"רותם!" צועקת הילה וחיוך נמרח על פניה
באותו רגע הניצוץ חזר לעיניה. והיא ידעה שהיא תהיה שלו והוא
יהיה שלה וכך זה גם קרה שגיא החליט לוותר והם התגרשו.
הילה ורותם חזרו והתחתנו בילו ירח דבש מהמם.
הם ודור חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.