[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרון ממם
/
תאומים בתפקיד

אם הייתם רואים אותי ואת דני, סביר להניח שהייתם מנחשים שאנחנו
אחים תאומים. אנחנו יחסית דיי דומים. למרות שהוא בן ואני בת.
יש אנשים שחושבים שתאומים צריכים להיות אותו דבר, בהתנהגות,
באופי, במראה, בכל. אבל הדבר היחידי שהיה משותף לי ולדני היה
המראה. האופי שלנו לא היה דומה בכלל. דני היה מהילדים האלו
שתמיד היו עם החבר'ה, תמיד הלכו לכל המסיבות, שכמובן הם גם
תמיד הוזמנו אליהם, או היו חלק מהצוות המארגן,  תמיד היתה לו
חברה, או איזה כמה בנות שיסתובבו סביבו, וגם הרבה ידידות
וחברים. אני, לעומתו, הייתי בדיוק ההפך, את רוב ימי שישי
ביליתי לי לבד בבית, מול המחשב, שאפילו החברים שהיו לי, באי סי
קיו או בצ'ט לא היו שם. אני הייתי יושבת לי רוב ההפסקות לבד,
או אם איזה חברה או ידיד אחד שהיה לי באותו רגע. דני שאל אותי
פעם למה אני ככה, אבל אני לא יודעת, זה לא שאני בחרתי בזה,
מאוד ניסיתי להשתלב בחברה, פשוט לא הלך לי. כנראה שהכל עניין
של מזל, אמרתי לו. הוא ניסה כמה פעמים לקחת אותי למפגשים של
החבר'ה או למסיבות, אבל תמיד הם לא היו מתייחסים אלי ממש, רק
מתוך נימוס, או בשביל דני, כי בכל זאת, לו היו חברים שהיו
מוכנים לעשות בשבילו הרבה. מהר מאוד הפסקתי לבוא איתו למפגשים
האלו, הסברתי לו שאני לא יכולה לשבת ככה ערב שלם שאף אחד לא
מתייחס אלי, רק פעם אחת מתוך נימוס או משהו, זה לא היה לי
נעים. הוא ויתר דיי מהר, ידעתי שאני מקלה עליו, שמעתי פעם את
שיר מדברת איתו על זה שהוא צריך להפסיק להביא אותי, ושאני בכלל
לא מתאימה לזה.
למרות שהפסקתי ללכת, דני עדיין ניסה להכניס אותי לעניינים,  אם
לא שאני אהיה שם, לפחות הוא יספר לי מה קורה, מי עם מי, מה הם
עשו, רכילות אחרונה, וסתם שטויות. נורא אהבתי את הסיפורים של
דני, אהבתי לשמוע על החברות שלו, על כל מיני דברים שהם עשו, על
החבורות שלו, על המסיבות, על המכות, על הכל. דני סיפר את הכל
כל-כך יפה וכל-כך אמיתי שהרגשתי כאילו אני עוברת את הכל. איתו.
אני זוכרת שהוא סיפר לי על הפעם הראשונה שלו, זה היה בכיתה ט'
שנסענו כולנו לאילת והוא נשאר בבית,  הוא הזמין את ליאור,
שהיתה אז חברה שלו, עשה לה ארוחת ערב רומנטית, שם לה מוסיקה,
כמו בסרטים, הוא סיפר לי איך הוא פחד בהתחלה, כי הוא לא בדיוק
ידע מה לעשות, ואיך בכלל להגיע למצב הזה. אבל שזה קרה, זה פשוט
היה טבעי, בלי לתכנן, בלי לחשוב כל-כך הרבה. את הסיפור הזה
זכרתי הכי טוב, ונורא אהבתי אותו,  אף פעם לא ממש חשבתי למה.
השנים ככה עברו, ועדיין הייתי שומעת מדני את כל הסיפורים שלו,
על כל החוויות שלו. יום אחד יצאנו לקנות מתנה לאמא, לכבוד היום
הולדת. הסתובבנו שנינו בקניון, מחפשים את המתנה המושלמת. בזמן
שהסתובבנו נתקלתי באורן, מהכיתה שלי, הסתכלתי עליו, הוא חייך
ונופף אלי, נופפתי בחזרה. הוא התקרב אלי "מה שלומך?" שאל אותי
"הכל דיי טוב, מה איתך?" עניתי לו, קצת בהלם שמישהו מהכיתה שלי
בעצם התייחס אלי, לא הייתי כל-כך מחוברת אליהם. עמדנו ודיברנו
ככה כמה דקות עד שדני קרא לי מהחנות ממול, "טוב...מממ...אני
צריכה ללכת, אז...נתראה?" שאלתי. "כן... אההה... תקשיבי, אולי
תבואי היום איתי לאכול גלידה או משהו?" שאל אותי פתאום, חייכתי
אליו "בשמחה" כמו שדני תמיד היה מספר שהבנות היו עושות לו שהוא
הזמין אותן לצאת.
באותו ערב, לבשתי את הבגדים החדשים שדני קנה לי אחרי שהוא שמע
שיש לי דייט היום בערב, הוא חיבק אותי מרוב שמחה "סוף, סוף
הצלחת" הוא חייך אלי, מאושר. אורן הגיע ויצאנו לדרכנו. הכל הלך
דיי טוב באותו ערב,  דיברנו, אכלנו, צחקנו, הוא אפילו החזיק לי
את היד שהלכנו בדרך חזרה לבית שלי. כשהגענו לחצר של הבניין
שלנו, אורן התקרב אלי, ויכולתי לראות שהוא הולך לנשק אותי, מהר
לקחתי צעד אחורה. אורן הסתכל עלי, קצת המום, "עשיתי משהו לא
בסדר?" הוא שאל, "לא, לא, אתה בסדר...אני...אני פשוט, אני
חייבת ללכת, ביי" אמרתי וברחתי למעלה, עם דמעות בעיניים.
פחדתי, לא ידעתי מה לעשות, שהוא התקרב אלי, לרגע חשבתי שהרגשתי
משהו, כאילו שאני עוברת משהו, חוויה משלי. באותו רגע הבנתי,
זה לא התפקיד שלי. התפקיד של דני זה לעבור את החוויות, שלי זה
רק לשבת ולהקשיב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בואנה, אתם לא
חושבים שביל
גייטס עבר קצת
את הגבול עם
המונופוליזם
הזה? לדעתי
מדינה ארה"ב
צריכה לתבוע
אותו!!!

שמואל
איציקוביץ' מאחר
את המועד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/5/01 8:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ממם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה