סופות הסהר קוראות:
"ישנו בעומק הנהר?"
ותצלול בחנק תרועות
ותפרום כל-קמטי פניה לפני השער
וקול בכיה נוהה, דק ואטום:
מבטו - דוהה וראשו - מותר.

ותיסוב בכל מילוט-אבן
בקושי-תנועה, היא ויחידה.
ליבה כבד ומלא חרון
וידיה שומטות. אך בקול צעקה
תניח אותו על ראשה -  ויצא ברון.
יישרה רגליה - ונשמה
ונמנעה משכחה.

אלומות השמש טופחות:
"אל תעשיהו יתום!"
ותחנוק כל פולש ותקלע טורף
תשמע כפיר אורב על-עץ
ונחש חומד בעמק,
והוא עד בימינה ואבן-קלע בשמאלה.

חשבה לנוס עד אין-קץ
אך הקיץ הסהר ונפל הבן
ותביט על בטנו הפועה
שומעת את חנק לבבו
ובקול גסיסתו האחרון ישאל:
"האם הנקת?"