אוי, רק שלא יכנס לפה, חשבה לעצמה. כבר סוף המשמרת והיא מתה
להתחפף הביתה. משבע בבוקר היא כאן, רצה כמו מטורפת משולחן אחד
לשני. החיוך מזמן כבר איבד כל תלות ברגש והפך לרפלקס המתעורר
לחיים בהשמע קריאת ה"מלצרית!".
היא בוהה בתסכול באיש אשר צועד את צעדיו הראשונים אל תוך בית
הקפה. הוא לבוש בסחבות. לא צריך חוש בלשי מיוחד בכדי להבחין כי
מדובר באדם אשר מזה זמן רב לא פגש זרם של מים חמים.  
הוא קבצן. היא אפילו יודעת היכן הוא מתמקם בלילות. הוא נוהג
לפרוס את אוסף הכלום הקטן שלו בסמוך לכספומט של בנק דיסקונט
בהמשך הרחוב. הוא לא נוהג להושיט יד ולהתרפס כמו רוב חבריו
הקבצנים. הוא מניח קופסא קטנה עם כמה מטבעות בתוכה על הרצפה
ומתעטף בשמיכות, כמו זחל ההופך לגולם. יום אחד, היא מדמיינת,
יעלמו השכבות, ומתחתיהן הוא יופיע נקי, מסודר ולבוש חליפה,
ופשוט יעוף משם אל חיים חדשים. אולי... אבל היא לא בונה על
זה.
כרגע אין לו גרוש על הנשמה והוא החליט להיות האדם שיעביר אותה
את סף הקריזה היומי שלה.

כמה זמן לא נכנסתי לכאן, הרהר הקבצן לעצמו. לא השתנה יותר מדי.
אותם השולחנות, אותה כמות מינימלית של אור, המוסיקה המרגיעה.
רק הפרצופים השתנו. מאז שאיבד את כספו, המקום הפך לנחלת העבר.
הוא לא יכול היה לעבור בסביבה בלי לחוש צריבה עזה בכל גופו.
הוא הביט באנשים לוגמים מכוסות הקפה שלהם שאננים. הוא לא כעס,
הוא לא שנא. רק הקנאה אכלה בו. פעם גם הוא היה אחד מהם, אדיש
לתהפוכות החיים.
כאשר חלף על פני המקום בפעם האחרונה בשבוע שעבר, התחושה
שהתפשטה בגופו הייתה זרה לו. זאת לא אותה הקנאה. היה לה את
אותו הסגנון, אך הכאב היה קצת שונה.
רק היום בבוקר הוא פיענח את התעלומה. לפתע הוא הבין, הוא נזכר.
זאת באמת הייתה תחושה אחרת. אלו היו געגועים. הוא פשוט מתגעגע.
באותו הרגע החליט לחסוך את כל הפרוטות עד שתהיה לו כמות מספקת
לשבת על איזה כוס קפה. הוא יצטרך להיות במיטבו ולהראות חסר
אונים במיוחד.  

היא קיוותה שיעשה סיבוב קצר, יפזר קצת מהארומה שלו וייצא, כמו
כלב המסמן טריטוריה. כאשר ניגש לאחד השולחנות בפינה והתיישב
היא לא הופתעה. לפעמים היא בטוחה שבוחנים אותה. כמו שלשום,
כשהגיעה קבוצה של שנים-עשר ערסים חצופים, הזמינו שתי כוסות
אספרסו וטרטרו אותה כל הבוקר. גם אז הרגישה כאילו מישהו מסתכל
עליה, מנשנש פופקורן מקרטון ומגחך לעצמו.
היא לא תשבר! היא שלפה תפריט ממקומו בצמוד לקופה וניגשה
לכיוונו. "צהריים טובים", אמרה. "צהריים טובים", ענה בנימוס.
"בשבילי כוס שיבס, הפוך גדול ופרוסת גבינת פירורים בבקשה". זה
הולך להיגמר בבכי, מילמלה לעצמה. היא ציפתה להזמנה קצת יותר
צנועה. "ט...ט...טוב" פלטה לבסוף.
אולי משלמים עליו העשירים.  זה קורה לפעמים. הקבצנים יושבים
בפנים ואיזה שמן עם עניבה ופלאפון מסמן לה מבחוץ עם היד שזה
"עליו". בין רגע הוא מוחק מהלב את נקיפות המצפון האחרונות
וממלמל פקודה בטלפון שתשחרר עשרים עובדים מרשימות החברה.  ככה
הם מתאזנים בינם לבין עצמם. הורסים משפחה - תורמים כוס נס,
הורסים שתיים - מזמינים כוס נס וקרואסון.
לא נורא. גם אם הוא לא ישלם, המסעדה יכולה לספוג כמה שקלים
הפסד. היא חייכה במבוכה וניגשה לתקתק את ההזמנה במחשב.

בתקופה הטובה, לפני כמה שנים, היה נוהג לשבת פה מדי יום. חברים
מהבית, חבר'ה מהעבודה. הוא תמיד היה מזמין את אותו הדבר. עוגה,
כוס שיבס והפוך. "לכל דבר יש מטרה", הייתה תשובתו לשאלה
הקבועה. "חייב משהו חם ללב, משהו חריף לנשמה ומשהו מתוק... כי
תמיד צריך מתוק בחיים".
הוא הביט מסביב באנשים. ברור לו שהוא נושא השיחה הפופולארי
ביותר בחמש הדקות האחרונות. ממש סלבריטי. לפני כמה שנים הוא
לעולם לא היה זוכה בתשומת לב שכזו. אמנם עכשיו הם מתעסקים בריח
שלו, בבגדים שלו, בכמה הוא מסכן ובאיך הוא לא מתבייש - אבל
עדיין בו. הוא אוהב להסתכל להם בעיניים. זה המשחק שלו - לראות
באיזה מהירות הם משפילים מבט. המתמודדים הראויים היחידים הם
הילדים. לא פעם ולא פעמיים זוג עיניים קטנות גרמו לו למבוכה.
מבוגרים כבר מזמן לא מהווים אתגר. מאז אותו היום בו הפסיק
לחשוב על עצמו כחסר מזל וקיבל את עצם היותו קבצן. מאז הרבה
יותר קל. יותר קל לישון ברחוב, יותר קל לקבץ נדבות, יותר קל
לחיות.

היא הניחה את שתי הכוסות בזהירות על השולחן ובמרכז את פרוסת
העוגה. בשלב הזה של היום הדברים היחידים שעוברים לה בראש
קשורים בסדר הפעולות שתעשה לכשתגיע הביתה. היא תולה תקוות בדוד
החשמל, מתגעגעת לסבון, חושקת במגבת ומקנאה בסדינים.  הקבצן
הפסיק להטריד אותה ונטמע בנוף. הוא לא יצליח להאט את מחוגי
השעון - ממילא הם על סף עצירה. האטה נוספת וכולם במסעדה יתחילו
לנוע לאחור...  
השעמום השתלט, אך היא לא תיתן יד בדבר! היא תעבור למצב מלצרית
אוטומטית. זהו תהליך פשוט: ראשית היא מפעילה את המסננים
ומכניסה את החושים למצב פסיבי. אחר כך היא צובעת את כל הדמויות
באזור בגוון אחד ומשאירה את ניהול השיחות והנימוס
לאינסטינקטים. כעת היא יכולה להקדיש את מלוא תשומת הלב לספירה
לאחור.  
חמש דקות! חמש דקות לסוף המשמרת! עוד רגע היא תשאיר ענן אבק
ותעלם.  

הוא לגם מכוס הויסקי השקופה ונרתע לאחור. לטעם הזה ייחלתי? כה
מר היה וצורב. מייד לקח לגימה מן הקפה בכדי לאושש את גרונו
המופתע, אך גם זאת לא צלחה. מטר של טיפות זעירות מיובאות
מקולומביה מהל את האוויר. עשרות עיניים סקרניות הופנו לכיוונו.
גם הקפה כבר לא בשבילו. הוא מזכיר לו דברים שהעדיף לשכוח.
יקיצות מוקדמות ולחוצות, בקרים של תסכול וזעם. הוא מזכיר לו את
הימים של פשיטת הרגל. אני חייב לעוף מכאן. טיפש!  מה חשבתי,
שאוכל לקנות לעצמי טיפה של פעם? שאכנס לכאן ואשאיר את כל
הלכלוך בחוץ?  
לפתע זה היכה בו. הוא הבין כי לא רק שהוא אכן קבצן, הוא כנראה
ישאר כך עד יום מותו. בדמיונו ראה משאית זבל נעצרת ברחוב קטן.
אחד העובדים מזנק מירכתי המשאית וניגש בזריזות אל קבוצת פחים
בפתחה של סמטה צרה. הוא מזיזם רק בכדי לגלות מאחוריהם את גופתו
המלוכלכת והאלמונית.
"סליחה חמודה", קרא למלצרית, "אפשר לקבל חשבון?"
הוא שלף מכיסו מטבעות והניחם על השולחן. הוא נפרד לשלום
מהסועדים. הוא נפרד לשלום מהתקווה. הוא נפרד לשלום מהעתיד שחלם
לעצמו. הוא חבש את הכובע ויצא מן הדלת.

ברוך שפטרנו! מילמלה לעצמה. היא אספה את הסמרטוט בדרך לפינוי
האחרון שלה להיום. ערימה אדירה של מטבעות ניצבה במרכז השולחן
כמו פירמידה של זהב. גם עם מדובר באוסף של אגורות, ברור היה כי
זהו סכום החורג בהרבה מהנדרש. מוזר, חשבה, יפה מצידו. היא
מוטטה את הפירמידה אל תוך המגש, אספה את הצלחת ואת שתי הכוסות
בידה, העבירה ניגוב זריז על השולחן וניגשה למטבח. בעודה מתירה
את הסינור ממותניה, הרהרה בקבצן בפעם האחרונה. זהו, סוף
המשמרת!  

היא נפרדה לשלום מהטבחים. היא נפרדה לשלום מהמלצריות. היא
נפרדה לשלום מהלקוחות הקבועים. היא לבשה את הז'קט ויצאה מן
הדלת.
מחר היא תחזור.