אני יושב לי בשקט על הרצפה בחדרי, הקירות מרופדים בשני המטרים
הראשונים ואחר כך הם נהיים ירקרקים, תמיד אמרו לי שככה זה בבתי
משוגעים, אבל לך תאמין לאנשים, מסתבר שזה נכון...
אני חושב ומסתכל במוחי על כל הארועים שהובילו אותי לכאן, הם
עוברים כמו בסרט נע, לאט לאט, אני חי כל רגע מכאיב, כל זכרון
מטורף, לברוח מהר,צמד המילים האלו מלוות אותי יום וליל, מאז
שהגעתי לפה, אבל איך? אני נמצא סגור באגף המסוכנים, על דלת
חדרי הזהרה בולטת בכתב אדום, בכרטיסי כתוב "אינו אחראי למעשיו"
ועוד הערות שונות בסגנון "הוזה קשות ואינו מחובר למציאות"  אני
יודע שאני חייב לברוח מהר, אני נזכר איך הכל התחיל. כשאשתי
המטורפת התחילה לחשוב שאני בוגד בה. יום ולילה הייתה אוספת
הוכחות דמיוניות לבגידתי שלא היתה, תמיד התנהגה מוזר, צעקה,
התפרעה,ראתה דברים,שמעה רשרושים באזניה.
ובכל זאת, אני כאן, היא! היא הייתה צריכה להיות כאן! לולא אבא
שלה, והקשרים שלו, לא הייתי פה! הייתי מתגרש בשקט, בונה חיים
חדשים, לבדי, אולי עם איזו בחורה מהצד, אבל בעצם, למה אני משלה
את עצמי? לא, עם דפנה זה בלתי אפשרי, היא לא הייתה מוותרת לי
בכזאת קלות, היא הייתה ממררת את חיי על שהייתי יוצא לחופשי,
חייב לברוח, הרופא נכנס לחדרי, הוא צעיר, מבטו חושש קצת אני
ה"מסוכן" אני אפילו לא יודע למה, כנראה דפנה הצליחה גם להעליל
עלי עלילות שוא פה בין הרופאים. על חולצתו יש תג קטן ועליו
כתוב "יהודה גולדשטיין" אני מביט בעיניו הכחולות ואומר בשקט:
"אני לא צריך להיות כאן, כבר שבוע מחזיקים אותי כאן בלי שום
סיבה, הכל בגלל דפנה, לא היתם צריכים לקחת אותי!" הרופא כותב
משהו בפנקסו הקטן, לעזאזל עם הפנקס הקטן!
הוא בודאי כתב "מנסה להראות חזות רגועה, שקרן כרוני" נראה אותו
שומר על חזות רגועה עם אישה כמו דפנה - לגור איתה חמש שנים!
"ספר לי איך הגעת" קמתי והתיישבתי על הכסא מולו,פתחתי את פי
התחלתי לספר:"זה התחיל לפני כמה חודשים. פיטרו את דפנה אשתי
מהעבודה, היא הייתה בדכאון.  אחר כל נודע לנו שהיא הייתה
בהריון והפילה, הדכאון שלה החריף, לאט לאט, כשהייתי חוזר
מהעבודה מאוחר. היא הייתה חושבת שאני בוגד בה, כשמצאה את הצעיף
של אחותי, שבאה לבקר אותי, הייתה בטוחה לגמרי שאני בוגד בה.
היו ריבים, היא התפרעה, שברה דברים, אבל מעולם לא חשבתי שהיא
תגיע לרמת שגעון כזו שהיא תכניס אותי-אותי! ל"בית הבראה" כמו
שאתם קוראים לזה.
חזרתי מהעבודה, כשנכנסתי לביתי ראיתי שהכל הפוך, ריפודי הספות
היו קרועים, שברי כלים, הטלויזיה מנופצת על הרצפה, המקרר על
הרצפה, החלב על השטיח, כנראה התעופף לשם כשנפל מהמקרר,הוא נזל
באיטיות על השטיח ועל הרצפה,לא בוכים על חלב שנשפך, חשבתי
באותו הרגע, דברים מוזרים אנשים חושבים ברגעי הלם.
אשתי עומדת בין כל ההרס, בעיניים מטורפות, אותן עיניים שהבטתי
לתוכן לפני חמש שנים כשהתחתנתי איתה,איך אהבתי אותה פעם?לא
ידעתי מה לעשות  ואז נשמעה נקישה בדלת. לפתע אשתי נרגעה,
העיניים שלה, שקודם התרוצצו לכל עבר נהיו תוך שניות רגועות
לגמרי. היא נעמדה ליד הדלת ופתחה אותה, נכנסו חמישה גברים
חסונים, לבושים לבן -ממש מלאכים.לקחו אותי בכוח, קשרו אותי, לא
ניסיתי להאבק כי ידעתי שאין סיכוי, הם הזריקו לי משהו  ואז
נרדמתי.  שינה נטולת חלומות, כשהתעוררתי, ראיתי שאני כאן, לבוש
חלוק לבן, בחדר הזה ממש ומאז לא הוציאו אותי החוצה.
אני אומר הוציאו, כי לי לבדי אסור לצאת- ניסיתי, זה עלה לי
בפגישה על השוקר החשמלי, דוקטור בבקשה, תוציא אותי מכאן! אני
לא שייך לכאן!" הרופא רשם עוד כמה הערות ויצא מחדרי במהירות.
לא מילים, לא כלום, אפילו לא הבטיח יטפל בעניי. אני  כל כך
מיואש ובודד, כאילו אין צדק בעולם.
עברו מאז עשר דקות ועכשיו נכנסים לחדרי הקטן שלושה גברים
חסונים, זיהיתי אחד מהם כאחד מהחמישה שלקחו אותי לפה. הם
תופסים  אותי בכוח, מובילים אותי במסדרון המוכר,אני יודע-
הרופא המחורבן! הוא אמר להם לקחת אותי לחדר "טיפול בחשמל"!
במסדרון בדרך אני רואה את האנשים מסתובבים כסהרורים, עיניהם
בוהות בנקודות באוויר, חלקם מעוותים בפינות הקיר, עוד שניים
מפרכסים על רצפה .  
אני לא רוצה להיות אחד מהם! צעקתי בראשי,למה אני בתור בן אדם
שפוי צריך להיות כאן?! אין גבול לאבסורדיות???
נכנסנו לחדר הלבן, הרופא הטוב לב רוכן מעלי, עיניו הכחולות
מביטות בי, ואז באדישות הוא פולט מילה מהפה שלו והם מתחילים.

התעוררתי בחדר חדש, קטן יותר,בתוכו כיסא יחיד, ומיטה קטנה, אני
בכותונת עם שרוולים קשורים, כמה קלאסי, כמה אכזרי, הדלת, שגם
היא מרופדת  , נפתחת , נכנסת אחותי האהובה מירי. אני מביט בה,
היא לא נראית טוב, עיניה דומעות ושערה פרוע, היא נראית כאילו
לא אכלה לא שתתה ולא ישנה כבר זמן רב. "מירי חמודה?"אני אומר
בקול חלש "מה קרה לך?" קולי כמעט אינו נשמע, היא פותחת את פיה
הקטן ואומרת בקול תוך כדי בכי:"למה?למה איתן? היה לנו הכל!
היית חייב לרצוח את אמא! שנתנה לנו כל כך הרבה אהבה תמיד! אני,
שראיתי את מה שעשית, שתקתי, אמרתי שזו הייתה תאונה, אבל שנינו
יודעים שלא! הבטחת שלא תעשה זאת עוד! היה לך הכל! את דפנה,
שאהבה אותך למרות הבעיות! אותי! את התינוק של דפנה! למה? למה
איתן???" היא צעקה, אחותי היפה, מה קרה לה? האם גם היא השתגעה?
גם היא וגם דפנה? כן, זה מה שקרה, שתיהן מטורפות. אני- עם
מטורפים לא מתעסק!
אני מסתובב לעבר הקיר, אני עומד צמוד צמוד אליו ומריח את ריח
הריפוד הפלסטי שלו.
ואז אני מבטי הצידה ומבחין בחברי היחידים שיודעים את האמת.
טוב שאתם, גמדים קטנים וחמודים שלי,אתם יודעים שאני לא מטורף!
הגמד הקטן עם הכובע האדום מתיישב על הכסא ומתחיל לשיר שיר
ילדות ישן שאני אוהב, אני מזמזם איתו בשקט.
הגמד עם הכרס הגדולה מביא לי פרח כחול יפהפה ואני מביט בפרח
ונרגע. והשיר ממשיך להתנגן בשקט מפיו של הגמד הקטן, לאט לאט
צצים עוד ועוד גמדים מכל פינה, חלקם שרים יחד איתנו. חלקם
רוקדים במעגל.   אני מרגיש טוב שלא כולם מטורפים כאן, טוב
שתמיד אתם תהיו כאן גמדים קטנים שלי !