א.

בערב שלפני יום ההולדת ה-54 שלי היו השמיים נקיים מעננים,
ונקודות זוהרות החלו מבצבצות בהם, כמו מבקשות ללכוד את המבט
המייחל. הרוח טיילה ברחובות כמחפשת, אוספת בדרכה עיתונים ישנים
ומפזרת לכל עבר רסיסי אשליות של תכונה. מכוניות חלפו לצדי
בבהילות, דוהרות אל יעד שאינו נודע, ואני משוטט בתל-אביב של
פעם, בצל רחשי הגלים, זכר ילדותי שנגנבה.
היה זה יום שבת הראשון של חודש מרץ, חמישים וארבעה חורפים
נגררים מאחורי, ואותה ריקנות מוכרת, ששולטת בעולם אחרי הסערה,
חזרה כבימי קדם, כרכה עצמה סביב הרהוריי.  
יעל, חברתי לחיים, הלכה לשתות קפה אצל אחת מחברותיה, ואני
החלטתי לצאת, להתאוורר, לחשוב קצת.
אז השארתי פתק כתום קטן, "יצאתי לעשן, אחזור יותר מאוחר",
והלכתי, מתעלם מקולו המונוטוני של השדרן בטלוויזיה, שממשיך
לדקלם את שמות ההרוגים גם כשאני יורד במדרגות הבניין.

צעדתי לכיוון הים, לכיוון הים שהכרתי, שנשכח קצת עם הזמן.
שני נערים צעירים ישבו בפינה חשוכה, שותפים בחומם, עננת עשן של
סיגריה זולה הסתלסלה מפיהם כתפילה. רעד קל תקף את שפתיי, היכן
נעורי. הוצאתי את חפיסת הסיגריות שלי וביקשתי לבחור לי מהן
אחת, שוב מופתע לגלותן, עומדות בדממה, מחכות לתורן, השלמה
מופלאה. הדלקתי את הזוכה המאושרת ותחבתיה לפי. הוספתי ללכת.
ביתי אינו רחוק כלל מהים, רק כמה רחובות צרים מפרידים ביני
ובין המציל, ותוך דקות ספורות הייתי כבר על מפתן הטיילת ההומה.
אי אפשר שלא להרגיש במעבר החד, בין הסמטאות המוגנות לאור
הזרקורים. פתאום נדמה לך שאתה נשאב, נבלע. האורות מרצדים
במהירות אינסופית והקולות הרבים מתאספים להם כמי נהר גועש,
מכוון. ואני משתהה מעט, מהרהר לי. רק המחשבות מנתקות את האדם
מהתמונה הזוהרת של העיר המחושמלת. בכל חיותה היא נגלית לך,
ואתה עומד משתהה, אינך מאמין, כמה שקרי הוא החיבור בין האורות
שבחוץ והאפילה שבפנים.
ואותן מחשבות ממש, כמו אל תוך תהום הן גוררות אותי, הולך
אחריהן סומא, נעטף בכבליהן, עד שכבר הנשימה כבדה עליי, אט, אט
כבה, ופג לו הרצון לחזור.  

קפצתי פנימה, אל תוככי הנחש האנושי, נשמר, כל הזמן נשמר, לא
להיתקל, לא להיפגע, לא להיתפס.
הפרצופים הרבים, ממוקדים, בריצת אמוק ברחו אל הנאה מזדמנת או
אל בית מואר, ורק הילדים הקטנים היו משתרכים בדממה אחרי
הוריהם, תמהים. אך במהרה אני נבלע, מהלך כאחד מהם, בעיניים
מבולבלות, הזיה שכזו.
חלפתי על פני חבורת אנשים שהסתודדה סביב קלפן קולני. אחדים
הימרו, אולי כולם, אולי גם אני.
 
והנה, נגלה אלי פתאום המקום ההוא, שבו הכרתי את יעלי. כבר
שנתיים עברו, נדמה שכלום לא השתנה, כאילו נחשפה אליי אז במלוא
יעליותה, כאילו לא השאירה מה ללמוד עוד, מה לגלות. ואולי לא כך
היה. אני זוכר בבהירות כל מה שהיה אז, ביום שהכרתי אותה. עמדנו
שנינו, זה לצד זה, בציפייה למנות שהזמנו, אני לנס והיא לגלידת
שוקולד פצפוצים, והיא אמרה אז למוכר את המשפט ההוא, שאני לא
אשכח לעולם, "תשפוך על זה המון סוכריות, אני לא אוהבת לראות את
הגלידה". ואני הוקסמתי, היה בה משהו תמים, דולק, לא יכולתי שלא
לשאול אותה אם היא רוצה לשבת ולאכול ביחד, והיא הסכימה, אז
מצאנו איזה ספסל והתיישבנו. ידעתי שהסוכריות שלה יגרמו לי
להרגיש קצת יותר טוב.

הטיול שלי נמשך, ויעלי הייתה אז עדיין בעבודה, אולי הייתה כבר
בבית. התגעגעתי לסוכריות שלה, למרות שהן יותר צבעוניות
ממתוקות, כמו שהיא אמרה אז. אולי לחזור, שאלתי את עצמי, ספק
בקול ספק בתהייה פנימית, להישאר הרי אי אפשר. המשכתי ללכת,
והזמן המשיך לרוץ.
ככל שהתקדמתי, פחות ופחות גופות הילכו בצדדי. גם האורות כבו
לאטם. מוזר שהיציאה מההמולה לא הרגיעה את ראשי, משונה שהאופק
משנה לפתע צד.  

איש זקן ישב על אבן גדולה וניגן בכינור איזו מנגינה של שיר
אהבה ישן, לא הצלחתי להבין איך יכול הוא, לנגן כאן שיר אהבה,
איך לא נשרפת נפשו בלהבת שקריו, איך לא מאכל אותו ניגונו
המאולץ.
יש משהו במנגינותיהם של נגני הרחוב שמעביר אותי על דעתי, כמו
מוסיקת רקע אופפות הן את האוויר, פולשות אל קרביי, מפריחות
במעמקיי הנעולים את סודות ייסוריי. באיטיות הרסנית הן חודרות
ומשתלטות, והנגן, כאלוהים, מוסיף לנגן, ואני, כאדם, מוסיף
ללכת. האם אפשר אחרת? האם אפשר אחרת?
זמן לחזור.    
והדרך חזרה קלה הרבה יותר. למעט אותו שבריר שנייה, בגבול הדק
בין הבריחה לאסון, רצופה ופשוטה היא ההינצלות. נעצתי מבטי
ברצפת הבטון וצעדתי לכיוון ביתי, הולך ומתרכך, הולך ומתערפל,
הולך ונרגע.

ב.

כשפתחתי את הדלת התקיף אותי ניחוח מלטף של פסטה טרייה וקולות
בעבוע של רוטב עגבניות חדרו לתוכי כמתוך דחף מטורף. יעל לא
שמעה שנכנסתי, עמדה לה במטבח מרקדת ומזמרת לצליליו הצורמים של
הרדיו הישן שלי.
"שלום", אמרתי.
"שלום שלום", ענתה כמשתוממת, "הגוזל השובב ברח לו מן הקן", היא
הוסיפה בפרצוף מקומט שקרב ונשק לי.
"יצאתי לשאוף אויר, נעים בחוץ, עוד קצת קר אבל נעים."
"אז מה אם נעים, הרבה יותר נעים בבית, וחוץ מזה, בחוץ אין
אני", היא חייכה בשובבות, והעבירה את האוכל לשולחן; "חזרתי
מוקדם אז החלטתי להכין לך משהו טעים לאכול, שיהיה לך שמח".
התיישבנו לאכול. רק אז חשתי ברעב.
"איך היה היום שלך?", שאלתי כמתוך עניין.
"משעמם", היא קבעה בקול מתפנק, "והתגעגעתי אליך המון".
צחקתי, והיא עם החיוך המפתיע הזה שלה, שוכחת שכואב למתוח את
הלחיים לאורך זמן רב כל-כך.
אהבתי להסתכל עליה ככה, בהיחבא, כשהיא מתנהלת לה לפי טבעה ואני
בוהה, ממעמקי זרותי, מוקסם מיופייה הצעיר, מטוהרה. מדי פעם
הייתה מבחינה בי, במבטיי המגונים, משתעשעת מתשומת הלב ונבוכה
מההתעמקות האלימה, אך לעולם לא אמרה דבר, כמו ידעה ששורשי
אהבתי אליה ניזונים ממבטים אלו.

ג.

לאחר הארוחה יצאתי למרפסת הבית, יעל דיברה בטלפון עם איזו חברת
ילדות, ואני רציתי לנשום קצת אוויר. תמיד שמחתי להיות באזור
הקסום הזה, שהוא גם מחוץ לבית אבל גם חלק ממנו, כמו להיות בתוך
בועה, או להביט על עולמך מאיזה מושב עליון;
הרחוב מתנהל לאיטו, כמו ישות נפרדת, כוכב קטן. מכוניות יוצאות
ובאות, אנשים עוברים ושבים, תריסים עולים ויורדים, ושקט,
שכל-כך מזכיר לי לפעמים את השקט שלי, את ההשתהות הזאת,
האינסופית.
לפני ששירת הצרצרים הפכה לקינה, הגיעה יעל, מחזיקה בידיה שני
תפוחי-עץ ירוקים וגדולים. כמו מלאך היא נוחתת עליי לפעמים,
תמיד יודעת בדיוק מה אני צריך.
"עכשיו קטפתי, חמוץ וקשה כמו שאתה אוהב", אמרה. היא הגישה לי
אחד מהתפוחים בליווי סכין שמשמשת אותי בשעת האכילה. תמיד צחקה
על מנהגי זה, אמרה שאני כמו זקנה בבית אבות.
"תודה", אמרתי, "איך ידעת שזה מה שאני רוצה?", שאלתי אותה
בחיבה.
"שכחת כבר שאני יודעת הכל עליך", היא אמרה במין אושר בטוח
שכזה.
"לא, לא שכחתי, זה פשוט מפתיע אותי בכל פעם מחדש".

ואנחנו שנינו יושבים בכיסאות הפלסטיק של חוף הים הקיצי,
עסיסיות הפרי ניתזת מפינו ורוח אביבית ראשונה מלטפת את פנינו
ככסות משי אטומה. גם יעלי לצדי, ידה מונחת על ירכי וקרן אור
דקה נשאית מעיניה אל גופי. ואף השקט נעים לי, השקט שלעיתים
כל-כך מפחיד, ומאיים ומנבא, אפילו הוא לצדי, משכיח את ענייני
היום ומעלה אותנו מעלה. אבל אני, פתאום חוזרת אליי תחושה
מוכרת, אותה עייפות תמידית.
"תראה איזה יופי השמיים", אומרת לפתע יעלי, מעירה אותי
מהרהורי, תופסת אותי ואינני מוכן.
"כן, אין עננים הערב", עניתי לה בהסכמה.
"זה לא העננים, זה הכוכבים, תראה כמה הם, מנצנצים לנו. מעניין
איך היה אם לא היו כוכבים, בטח נורא עצוב לחיות בעולם בלי
כוכבים, לא?" היא שאלה.
"אני לא יודע, זה בעצם קצת עצוב לראות כוכב, הרי זאת רק האש בה
הוא נשרף, והוא בעצם כבר לא ממש קיים עכשיו." עניתי בכנות,
והתחלתי להרגיש איך הקרקע הבטוחה נשמטת תחת רגליי.
"רק מחשבות רעות יש לך לפעמים, ובכלל, אתה חושב יותר מדי, למה
שלא תראה כמה זה יפה, וזהו?" היא נזפה בי בחיבה.
"כי זה שקר, זה שקר לרמות את עצמך ולחשוב שיש שם משהו נוצץ.
זאת אש, והיא שורפת, ואפילו האש הזאת לא באמת שם."
"טוב, אז כנראה שאם אתה רוצה ליהנות מהאור שלהם אתה צריך גם
לסבול את השרפה שלהם, ואם לא אז לא, אתה מפסיד" היא ענתה, לא
כאם באכזבתה, גם לא כאחות בהבנתה.
"כן, יכול להיות שאת צודקת, אבל לי זה עדיין קשה" סיכמתי.
קבעתי עם עצמי שלא נדבר עוד על הנושא הזה.  

ד.

בלילה, במיטה, שכבתי על גבי ומבטי בתקרה, משונה היה להתבונן בה
בשקט הזה, כל-כך לבנה היא הייתה, גדולה. יעל שכבה לצדי וידה
השתרעה על חזי המאפיר. פניה היו דבוקים בכתפי, ונשימות אפה
התנפצו על עורי כתנועות אגם צעיר. השמיכה כבר נזלה אל ריצפת
החדר, ועל אף חום גופה של יעלי, רציתי בה מאד.
השינה היתלה בי, ייחלתי לשכחת הפיות שהיא נושאת עמה, ורציתי
לחמוק מבור העיוורון שבכוונתה לכרות סביבי, וכך נותרתי, נתון
לחסדיה.
השתעלתי. ניסיתי להשתיק את קולותיי, אך הם חמקו מבעד לאצבעות
ידי.
"אתה לא מצליח לישון?" היא מלמלה אליי מתוך שינה.
"מה? לא. תשני. לילה טוב" עניתי.
"לילה טוב." היא סיננה מבין חלומותיה הוורודים.
השקט שוב שלט בחדר, והמחשבות התגנבו אל תוככי נפשי. ושוב עלתה
בי מנגינתו של נגן הכינור הזקן. היכן הוא עכשיו, אותו ישיש
בלוי, מי לצדו, שאלתי עצמי. קולות הים והאורות חזרו אליי
כבסיוט, והדהודי לבי שבו אליי כמתוך תהום.
ניצוץ לח בקע בזווית עיני הרחוקה מיעלי, ואט, סלל את נתיבו אל
עבר אוזני הזקופה. שביל רטוב נחרת על גבי פניי, ולא ניתן היה
להסתירו עוד. והלשון נותרה כלואה, והשפתיים לחשו בלי קול,
הכניסיני, אהובה.