מההתחלה ידעתי שהיא מטורפת.
החיוך המוזר שלה כאילו עשתה משהו אסור. העיניים הקטנות
והערמומיות שלה שהתרוצצו להן בעצבנות בחוריהן כשהיו מדברים
איתה. המשפטים הלא קשורים שהיא הייתה אומרת תוך כדי שיחה על
נושא שונה לגמרי, ובכלל, הכל בה היה מטורף, וגם סיפור ההתאהבות
שלי בה. פגשתי אותה בנסיבות מוזרות,הלכתי לי, בפעם הראשונה
בחיי לשוק הכרמל,מאז שעברתי לתל אביב רציתי ללכת, אולי כי לא
היה לי גרוש על התחת ורציתי לקנות דברים לדירה המתפוררת שלי
בזול. הלכתי שם, בין הדוכנים וצעקות המוכרים, בין נשים גדולות
ומסריחות נושאות סלים גדולים ובין סבלים שסחבו ארגזי ירקות
בתמורה לגרושים, אני זוכר איך עמדתי קרוב קרוב לדוכן הירקות
ורציתי כבר לקנות,אבל אני לא אחד מהאנשים האלה שתמיד איכשהו
מגיעים ותוך דקה הולכים עם מה שרצו ביד, אותם אנשים שתמיד
בתורים גדולים לאוטובוס נכנסים ראשונים. אני זוכר איך חיכיתי
שיתפנו אלי, בתמימותי חשבתי שלמוכר משנה גם מי עומד בתור
המאולתר. פתאום, בין כל האנשים שהייתי מוקף בהם, היא הופיעה.
היא עמדה שם בחולצה קרועה ומלוכלכת, במכנסיים פרחוניות שאם
אני לא טועה ראיתי פעם את סבתא שלי לובשת,וסנדלים חומות
ופשוטות, היא לא הייתה מהאלה ששמים לב אליהם, לידה עמדו בחורות
מושכות הרבה יותר, אבל ברגע נעמדה שם, שני צעדים לידי ואמרה
בקול שקט ורגוע "שני קילו עגבניות בבקשה" כאילו העולם עצר
מלכת. המוכר התעלם לחלוטין משאר הלקוחות ונתן לה את השקית עם
העגבניות. היא שילמה והלכה משם. היה בה משהו מסתורי, משהו
מיוחד שלא רואים כל יום, היא לא הייתה יפה, בכלל לא, אבל
איכשהו מצאתי את עצמי הולך אחריה, הולך והולך, באיטיות כמוה,
היא הגיעה לקצה השוק ואני אחריה, לפתע הסתובבה אלי במהירות
ואמרה "אתה אוהב חצילים?"בקול רועד. הייתי המום, מה עונים במצב
כזה? "כן" עניתי כשנזכרתי בסלט החצילים שאימי הייתה מכינה
לי.פתאום דמעות עלו בעינייה הקטנות והחומות, היא התיישבה על
הזוהמה של השוק, על הרצפה,והתחילה לילל בבכי. "מה קרה?" שאלתי
בדאגה."מכל הבחורים בעולם!!!!!! דווקא אחד שאוהב חצילים!!!!
למה זה מגיע לייי????!!!?????" שוב לא ידעתי מה לענות,"האמת,
היא שאני לא כל כך אוהב חצילים, סתם אמרתי"הייתי מוכן לעשות
הכל כדי להרגיע אותה,נראה היה שמה שאמרתי עודד אותה, היא
הפסיקה לבכות והסתכלה עלי במבט מוזר."בוא נלך לים" היא אמרה,
הלכנו, נשארנו שם עד הלילה,בהתחלה לא דיברנו, ישבנו והסתכלנו
על השמיים, מדי פעם הייתה קמה ומתחילה לצרוח, מצדי לא הייתה זו
בעיה, ואז התחלנו לדבר, קראו לה ענת . היא הייתה בת 24, שנתיים
פחות ממני,אוהבת לטייל, לשקוע במדיטציות ולבשל. אוה.. כמה
שאהבה לבשל, היא הייתה מבשלת כל דבר, וזה היה יוצא לה טעים,
מביצה מקולקלת הייתה עושה קינוח ומקורנפלקס ידעה להכין סלט
ירקות. הדבר היחיד, שלא ידעה להכין, היה דברים מחצילים, לכן
אסור היה לי אפילו לאמר את המילה "חציל" לידה.
היו תקופות שהיא הייתה נורמלית- מדברת שיחות אינטלקטואליות
איתי, מעבירה ביקורת,מתחכמת, קוראת עיתון ומתעניינת במצב
הכלכלי של המדינה. היו קצת מאוד תקופות כאלו, וכשהיו, פעם
בהרבה זמן, הן היו קצרות.רב הזמן הייתה לא מובנת, זורקת משפטים
לאויר בלי שום הקשר, כאילו גרה לה בעולם משלה. גרתי איתה שנה,
ולא ידעתי אפילו פרט אחד קטן על הילדות שלה, על ההשכלה שקיבלה
או לא קיבלה, אני הייתי הולך לעבודה המזדמנת שלי והיא הייתה
נשארת בבית, מבשלת, או שוקעת במדיטציות.
יום אחד התעוררתי בבוקר , ראיתי שענת ישנה לה על השטיח בסלון
והחלטתי לא להעיר אותה. הלכתי למקרר לראות אם יש משהו לאכול ,
באותו רגע רוטב סויה ומעדן מילקי שעבר התאריך שלו לא נשמעו לי
משהו, אז הלכתי לסופר הקרוב. רציתי לקנות משהו לארוחת בוקר
שענת תכין.
כשנכנסתי לסופר ריח מוכר עלה בנחירי, ריח קצת חריף, פיקנטי
ומיוחד. ידעתי מה זה מיד, סלט החצילים של אמא שלי, הריח היה
כמעט זהה! זכרונות העבר שלי תקפו אותי פתאום הדבר היחיד שראיתי
לנגד עיני היה אמא שלי בארוחת שבת מניחה צלחת עם סלט חצילים על
השולחן. שכחתי מענת וקניתי את הסלט. ברגע שחזרתי הביתה לא
קלטתי עדיין מה עשיתי רק כשענת פתחה את השקית מהסופר ונעמדה
מולי בעיניים פעורות כשעישוניה מתרוצצים לצדדים נזכרתי
בזה.חצילים. היא פתחה את פיה ופלטה צרחה איומה
"למההההההההההההה?!?!@?3@!?יא בוגד!!!!!!!!"
נבהלתי, לא מהשכנים, כבר מזמן הפסיקו להסתכל עלינו כאל אנשים
נורמלים. נבהלתי כי הצרחה הזאת הייתה שונה מכל שאר הצרחות שענת
הייתה צורחת, אבל בכל זאת היה בה משהו מוכר.ניסיתי להרגיע
אותה, אפילו אמרתי לה שזה טעים ושתנסה, אבל זה רק גרם לה לשבור
את החלון של הסלון בפראות מטורפת. היא השתגעה לגמרי ואני
התעצבנתי עליה בחזרה. נמאס לי ממטורללות חשבתי לעצמי כשיצאתי
בזעם לעבודה, משאיר אחרי את ענת יושבת מקופלת בקצה החדר מסתכלת
בפחד לעבר קופסת החצילים שהייתה שני מטר ממנה.
כשחזרתי מהעבודה בערב הרחתי את אותו ריח של סלט חצילים בפתח
הבית,הייתה לי הרגשה מוזרה, פתחתי את הדלת וראיתי אותה.
תלויה לה עם חבל עבה שהיה מחובר לוו של העציץ בכניסה לחדר
השינה שלנו, סלט חצילים היה מרוח על כל עבר והחתולה ליקקה
בשלווה חצילים מהספה.
הסתכלתי על ענת, נזכרתי מאיפה הצרחה של אתמול הייתה מוכרת לי.
מאותה פעם בשוק כשהתיישבה על הרצפה וצרחה עלי, פתאום הבנתי, לא
מתעסקים עם אנשים מטורפים. אבל מעבר לזה הבנתי גם -שאני רצחתי
אותה! אם לא הייתי מביא לה את הסלט חצילים ההוא מהסופר היא עוד
הייתה איתי.
לא הייתי צריך להביא את סלט החצילים, הייתי צריך לזכור שזו
הנקודה הרגישה שלה! שיש לה משהו מטורף נגד חצילים!
הסתכלתי עליה שנית , למרות שהייתה מתה עינייה המשיכו להתרוצץ
בעצבנות, כשטיפה גדולה של סלט חצילים נזלה ממצחה לעבר הרצפה
הקרה. |
