מכל האנשים בעולם, הייתי חייב להתקע במעלית, דוקא עם מניאק.
זה היה במין ערב סוער שכזה, היה גשום בחוץ, רעמים וברקים. ובכל
זאת-מי היה מאמין שדוקא אני-אתקע עם מניאק במעלית? תמיד ידעתי
שהמעלית הישנה של הבניין המתפרק שלי נתקעת כל דקה, ושבהפסקות
חשמל היא גם לא נפתחת, ושאין אויר. אבל מי מאמין לזקנות מהקומה
השישית, שיושבות כל היום וממציאות כאלו סיפורים?
הוא לא מצא חן בעיני מההתחלה, כשנכנסתי למעלית באותו ערב,
הבטתי בעיניו, תמיד אני עושה ככה, זה מאפשר לך לבחון את הבן
אדם. ראיתי את עיניו הקטנות והחומות, הוא עמד בפינת המעלית
הקטנטנה, במעיל ארוך ושחור, מחזיק במטריה שחורה. "נו אתה נכנס?
אין לי את כל היום" אמר המניאק. נכנסתי ונעמדתי לידו, לא שיהיה
מקום אחר לעמוד בו, הוא היה שקט,המניאק.
בשניות הראשונות לא קלטתי שנתקענו. להתקע במעלית הקטנה הזאת?
מעולם לא הייתה לי קלסטרופוביה, אבל להיות תקוע במעלית ישנה כל
כך? איזה מזל שאני לא לבד- חשבתי באותו הרגע, רק אחר כך התברר
לי כמה טעיתי.
לא היה במעלית כפתור הזעקה, אבל תאורת חירום הייתה בה, חדשה.
אני זוכר את אותן שניות ראשונות, את השקט. פתאום החשיך, ואז
היה רעם גדול. המניאק היה אדיש. לאחר מספר שניות תאורת החירום
שהייתי צריך לשלם עבורה שלושים שקלים חודש קודם לכן,כשהתקינו
אותה- נדלקה. "נתקענו" אמרתי בשקט למניאק. הוא הסתובב אלי
בחיוך מרושע ואמר "מה אתה אומר...".המניאק.
הסופה שהסתובבה בחוץ לא נרגעה, יכולנו לשמוע אותה טוב. "תנשום
בנשימות קטנות" אמרתי לו "כדי שלא יגמר לנו האויר, נראה לי
שנצטרך להשאר כאן קצת". המניאק הביט בי וחיוכו התרחב, הוא פתח
את פיו ונשם נשימה עמוקה.
"מה אתה עושה???" אמרתי לו" יגמר לנו האויר" הוא אפילו לא ענה,
רק עשה פרצוף של "למה נראה לך שאכפת לי???" ושתק,בעוד הוא לוקח
נשימות עמוקות, שותה לריאותיו את מנות האויר הקצובות במעלית
הקטנה, האטומה.
מכל האנשים בעולם, הייתי חייב להתקע עם מניאק! יכולתי להתקע
במעלית עם אישה יולדת- זה עוד היה בסדר, כמו בסרטים. יכולתי
להתקע עם איזו בחורה נחמדה. יכולתי להתקע עם איזה מישהו
מפורסם. יכולתי להתקע עם החצי השני שלי. אבל זה קורה רק
בסרטים. אני- נתקעתי עם מניאק.
בעוד אני שוקע במחשבותי, מרגיש חנוק, מטושטש, המעלית הקטנה
שרחבה מטר וארכה מטר וחצי גרמה לי להסתכל על כל חיי באופן
שונה. נזכרתי בחברים מהתיכון שרציתי להתקשר אליהם. נזכרתי
בהורי שלא דיברתי איתם. נזכרתי שבעצם, אין לי חיים כל כך
מעניינים ושהיה נחמד אם הייתי נשוי.
ראיתי שהמניאק עשה משהו,זזתי לכיונו וראיתי אותו מחזיק אולר
קטן, ומנסה לחורר את צד המעלית, בקטע שבו קיר אחד נפגש עם
השני.
הוא עשה את זה בצורה מהירה,לאחר חצי שעה, של דקירת האולר הקטן
והחד לדופן המעלית, נוצר חור קטן. הייתי שמח, היה כל כך חנוק
במעלית שכבר לא יכולתי לחשוב בהגיון, רק רציתי אויר, לא אויר
צח ונקי, הייתי מוכן לקבל את אויר שיוצא מארובות מפעלים- אבל
העיקר אויר!
כל כך שמחתי שהמניאק עשה חור בקיר, הייתי בטוח שכן אצליח לשרוד
אחרי הכל עד שיחלצו אותנו. עד שהמניאק עשה את מה שעשה, לאט לאט
קירב את אפו ונחיריו לחור והכניס לשם את אפו, נושם אויר בקצה
ונושף אותו מפיו לתוך המעלית! המניאק. אמרתי לו בקול חלש "תן
לי קצת אויר",הוא הוציא את אפו מהחור הקטן, ונשף על פני את
האויר החם שיצא מפיו. האויר החם טשטש אותי לגמרי, הייתי עייף,
ולא יכולתי לנשום. המניאק החזיר את אפו לחור "למה? למה?" לחשתי
לו, הפעם הוא לא הוציא את אפו מהחור, הוא אמר לי בקול יציב חזק
ונוקשה,"כל אחד צריך לדאוג לעצמו, בחיים אין הטבות" רציתי
לבכות, אך לא יצאו לי דמעות."תעזור לי" אמרתי שוב בלחש, הוא
אמר לי בקול של מניאקים "תשתוק ותגיד תודה שלפחות אחד מאיתנו
יצא חי".
ניסיתי לקחת לו את האולר, שהיה לידו, אך הוא תפס אותו לפני
והחזיר לכיס הפנימי של מעילו, מעיל של מניאקים. ראשי היה מלא
בכאב ולחץ עצום.
השענתי את ראשי על הקיר ועצמתי את עיני, כשאני שומע סביבי את
המניאק, נושף נשיפות איטיות ועמוקות למעלית, הרגשתי את האויר
החם עוטף אותי,לאט לאט שקעתי בשינה עמוקה, שינה שמעולם לא
התעוררתי ממנה.
מכל האנשים בעולם- הייתי חייב להתקע במעלית דוקא עם מניאק.
עוד כמה ימים מותי יהפך לסיפור היום של הקשישות בקומה השישית,
עכשיו תהיה להן הוכחה מוצקת לכך שהמעלית נתקעת, אפילו מת בה
מישהו, הן יגידו לפקח ממשרד התברואה, בעוד הן מנסות להזכר
באותו בחור שנחנק לו באיטיות במעלית,מאיזה קומה הוא היה? הן
תשאלנה אחת את השניה, סתם כי אין להם על מה לדבר.
והמניאק? הוא ימצא אישה מניאקית ויתחתן איתה, יוולדו להם ילדים
מניאקים, מזל שלא השארתי אחרי ילדים, ככה הם לא היו נתקעים
במעלית עם המניאקים הקטנים האחרים שהוא ואשתו המניאקית הולידו.
איזה מזל.
איזה מזל.