New Stage - Go To Main Page

שחר אור
/
רק אתמול

אתמול פגשתי את המאהבת שלי.

ככה, פתאום, באמצע הקניון. בלי הכנות מוקדמות, בלי כוונות כאלו
או אחרות. דוקא ביום בו לא חשבתי עליה בכלל.

הלכתי לקחת פילם מפיתוח באחת החנויות בקסטרא, ונעמדתי מול אוסף
התמונות ביציאה. "אבחן את עצמך" אמר השלט, ואני ניסיתי לנחש
אילו סודות ניתן היה לגלות אצלי, אילו היה מישהו טורח.

הרגשתי את הנוכחות ממנה הרבה לפני ששמעתי אותה, ריח עדין ונשי,
צללית בזוית העין. התעלמתי, הייתי בדרך חזרה לעבודה.

"שחר?" הקול שלה היה מהסס, מהוסה, מתלבט, נותן לי ולה הזדמנות
לחזור בנו לרגע שלפני.

"תום? זו את?" כמעט שחיבקתי אותה, לפני שעצרתי את עצמי והושטתי
לה יד.

"רוצה לשבת איתי לשתות משהו?"

כן. רציתי. וגם לא. לא רציתי. הלכנו לשתות קפה. ישבנו ליד
השולחן והמלצר הביא לנו תפריט בן שלושה עמודים, מלא בסוגים של
קפה שלא שמעתי עליהם מעולם.

"אני אקח את מוחיירה בראזילירה." אמרה, והניחה את אצבעה על
השורה המתאימה. אני הסתפקתי בהפוך, משקה שאת יכולה להניח
בודאות סבירה שתקבלי את מה שהזמנת.  

השתררה שתיקה מביכה. הסתכלנו על דמויות המלאכים שתלויות מהתקרה
מתנדנדות, וניסינו לחשוב על נושאים לשיחה. מה אפשר לספר למישהי
שחשפת בפניה את כל הפגמים שלך, את כל החולשות שלך, והיא בחרה
לאהוב אותך בכל זאת? מה ניתן להגיד לה אחרי עשר שנים שלא
דיברתן, בלי להיות בנאלית?

"ספרי קצת על עצמך. איפה את היום, מה קורה איתך?"

תום סיפרה שהיא גרה בחיפה, עובדת במחשבים, באיזור הקרוב אפילו.
יצאה להפסקת צהרים לחפש מסעדה כשרה לארוחה של קבוצת העבודה שבה
היא משתתפת.

"את יודעת איך זה" צחקה אלי "אחד אצלנו חובש כיפה, ובכלל לא
מפריע לו לאכול שרצים, אבל כל האחרים רואים כיפה ושומרים עליו
שלא יסטה מדרך הישר." צחקה שוב, התכופפה קדימה, וזרקה את השיער
הארוך לאחור.

הו, אלוהים.



תום כורעת על ברכיה במיטה מולי, בין רגלי הפשוקות. השיער הארוך
שלה יוצר גלימה שחורה כהה סביב לכתפים, גולש בגלים מעל לשדים
הגדולים. היא מנערת את השיער, ומפנה את הראש הצידה כך שהאוזן
שלה גלויה. היא מעבירה את הראש על בטני החשופה. מלטפת אותי עם
השיער המדגדג- מענג שלה לאורך השדים הצוואר ויורדת שוב לבטן,
מפשקת את רגלי ומשייפת את הערווה שלי עם קרקפתה. אני מחזיקה לה
את השיער כשהיא מתמקדת בדגדגן שלי, ומושכת אותו בהתרגשות בזמן
שהיא מעבירה בי צמרמורות.

הו, אלוהים.



"מי הזמינה הפוך?" שאל המלצר, בקול שהביע זלזול יותר מכל דבר
אחר. מי שמגיעה לשתות בקפה גרג ומזמינה הפוך כנראה נפלה על
הראש מבחינתו. אל תום התייחס בנימה מנומסת יותר, והסביר לה מה
הפילוסופיה של הכנת הקפה אצלם, מדוע אסור לתלות את פולי הקפה
מהציציות שלהם, ולמה חשוב ליישן אותם בחביות במשך עשר שנים
לפחות לפני השתיה.

ניתקתי האזנה מהאידיוט התורן, ובחנתי את תום בצורה קפדנית
יותר. האם אפשר לראות עליה את עשר השנים שחלפו? אולי בהתעגלות
המותן והבטן, אולי במספר שיערות לבנות, אולי בזויות הפה אפשר
לראות איך התעגל הבטחון המוחלט בצדקתה להקשבה. אני השתניתי
הרבה יותר מאז.

חישוב זריז הבהיר לי שתום היום בדיוק בגיל בו הייתי אני
כשנפגשנו לראשונה. היינו בתור לרופאת נשים, עסק מטריד מבחינתי.
היא הבטיחה לחכות לי עד שאסיים, שנלך לשתות משהו לשטוף את אי
הנעימות הקיצונית הכרוכה בפישוק רגליך בפני גורם זר, טיפול
עשרת אלפים שאכן גורם לך להרגיש כמו מכונית במוסך.

אחר כך, כשהזמינה אותי לבית שלה, דיברנו על שמות שהורים נותנים
לילדים שלהם. אמרה ששחר הוא שם אופטימי כי מסמל התחלה של משהו
חדש. אני שאלתי אם כך האם תום תצטרך להשלים כל מה ששחר תתחיל.
הרצינות שבה ענתה לי כן.

הו, אלוהים.



אני נותנת לה נשיקה על הלחי ותום מחבקת אותי אליה. אני מרגישה
את כל הגוף שלה רועד מולי.

"מה קרה?" אני שואלת, מודאגת בטירוף. היא ממשיכה לחבק אותי,
מקרבת אותי אליה, וסוגרת מאחורינו את דלת הכניסה. מצמידה אותי
עם הגב לדלת, מיישרת את הזרועות שלה כך שכל אורכן מפריד ביני
לבינה, ואני יכולה לחוש את מחיצת האוויר הזו מבודדת כמו קבל
מתח עצום שעומד בינינו.

"אני לא יכולה יותר. אל תשחקי איתי. מה את רוצה ממני? את רוצה
להיות חברה שלי, או שאת רוצה משהו אחר?" תום שואלת, וכל הגוף
שלה מתוח מכף רגל ועד קצות הציפורניים והאף. אני מנסה לשבור את
המתח, לא מבינה מה היא מנסה להגיד. כמובן שאני רוצה להיות חברה
שלה, כיף לי איתה, מזמן לא מצאתי מישהי שיכולתי לדבר איתה כמו
תום. למרות הפרש הגילים, למרות ההבדלים בקצב החיים.

"כל מה ששחר תתחיל, תום תגמור?" אני שואלת אותה בצחוק, מקרבת
אליה את הפנים, ונותנת לה נשיקה קלה על השפתים. הגוף של תום
מאבד בבת אחת את המתח הזוויתי שהיה בו והופך להיות רך כענן.
אני שוקעת בתוך נשיקה ורודה אוורירית לחה מגששת חמה מהירה
שואבת. רכה רכה.

אני נושמת נשימה עמוקה. אסימון רצונותיה של תום נופל לי סוף
סוף. לא עוצרת לבדוק אם זה גם מה שאני רוצה, אם אחשוב ודאי
אתחרט. בטח היה יותר קל לעשות את זה אחרי בירה, אני חושבת לפני
שאני צוללת לעוד נשיקה.

הידיים שלי נשלחות מעצמן אל החזה שמולי, מלטפות את קו המתאר של
השד מהצד, מלמעלה, מרימות אותו מעט לבחון את השפעת כוח הכבידה,
מכווצות מעט את האגרוף על הרכות הזאת. אולי אפשר יהיה לעשות את
זה גם בלי אלכוהול.



"שחר, את בסדר?"

"כן, רק חשבתי לרגע. משהו מהעבודה, את יודעת." שיקרתי
בגולמניות, ומיהרתי לשנות נושא. "יש לך יום הולדת בקרוב,
נכון?" שאלה מטופשת, כמובן שידעתי עליה את התשובה. עשרים ושתים
ביוני, היום הכי ארוך, והיא הייתה אז בדיוק בת עשרים ושתים.



חושך בחדר ותום עוצמת את העיניים בחוזקה, מסתכלת עלי ביציבות,
ואז נושפת משאלה על הנרות בכל חלל ריאותיה. מחיאות הכפים של
הקרואים דוחות את השאלה לשעות הלילה, בהן אני נוהגת להתגנב
אליה באמתלה כזו או אחרת, ותחושת אשמה גוברת מפגישה לפגישה.

"מה ביקשת?"

"אותך. ביקשתי אותך."

"אבל יש לך אותי." אני אומרת ומצמידה את כף ידה אל השד שלי
שצמא למגעה. היא מועכת אותו קלות תוך שהיא מנסחת תשובה ברורה
יותר.

"אני רוצה את כולך. את כל החלקים שלך. אני רוצה אותך בשלמות.
לא בחלקים ופרוסות."

היד השניה של תום מפלסת לה דרך בין שפתי הממתינות, ומוצאת שם
כר למשחקי אצבעות. אני מתפתלת סביב אצבעה המשייפת, מתקשה להבין
מה היא שואלת ומה היא רוצה ממני.

"מה את רוצה תום? איזה עוד חלקים את רוצה ממני שאין לך?"

תום מנשקת אותי וגופה מועך את הבטן והשדים שלי בזמן שהאצבע שלה
עושה בין ירכי מעשי כשפים.

"אני רוצה אותך. אני רוצה את הגוף שלך, את הנשמה שלך, את השחר
והשקיעה שלך. אני רוצה אותך כשאת בריאה וכשאת מופרעת, אני רוצה
את הילדים שלך והטבעת שלך."

מתוך ערפל של פורקן אני שומעת את המלה טבעת מתגלגלת, מתגלגלת,
מהדהדת. אני שותקת ולא עונה.




"מה שלום יניב?"

"אומרים ששלומו מצוין." עניתי, מדגישה את המילה אומרים.

"מה קרה?" שאלה, מבט של התעניינות כן על פניה.

"נפרדנו לפני כמה שנים. שני הגדולים אצלו." סיכמתי בתשובה קצרה
מסכת של עינוי דין. למה להעיב לה על המצפון, היא הציעה לי
הצעה, ואני השבתי בשלילה. מה לי כי אלין?

"למה נפרדתם? חשבתי שהכל נהדר?" המשיכה להקשות.

"עניין של סטטיסטיקה. זה קורה לכמעט חמישים אחוז מהזוגות. יום
אחד את קמה ומגלה שהאיש שאיתו הלכת לישון בלילה הקודם רחוק ממך
הרבה יותר מאשר יו גרנט, ואת מאמינה בקיום שלו הרבה פחות מאשר
בפו הדב." והשרירים שלו קשים מדי, והחדירה שלו בועלת ומשפילה
מדי, והשדיים שלו פשוט קטנים מכדי שניתן יהיה לאהוב אותו עד
תום. חשבתי ולא אמרתי. יש טעויות שניתן לחזות, ויש כאלו שכל
אחד חייב לבוסס בהן עד לאוזנים בעצמו.




אני עומדת על הברכיים מאחורי תום, ומחזיקה את מותניה. ראשה
כפוף מעט, והאגרופים אוחזים בכרית. כל גופה נוטף זיעה באור
הכתום שניתז מתוך מנורת חדר השינה שלה.

"עוד קצת ילדה, תחזיקי מעמד עוד קצת." אני אומרת לתום, מלטפת
את חריץ התחת שלה, ודוחקת שוב את האגן שלי אליה באיטיות.
הדילדו פוגע בדפנות הנרתיק שלה, ואני יכולה להרגיש את השאיבה
כשהיא מנסה להפעיל את השרירים על מנת להחזיק אותו בתוכה. החצי
השני שלו נכנס לתוכי ומשפשף אותי עמוק יותר עם כל נעיצה שאני
מבצעת בתום, והשליטה שלי מתמוססת, אחרי עשרים דקות של חדירה
בלתי פוסקת.

תום ממלמלת מילות עידוד, מתחילה להניע את האגן לעומתי במהירות
מדהימה, ופורצת בשרשרת של אנחות וקריאות, שאני מצטרפת אליהן.

אחר כך אנחנו שוכבות במיטה, הגב שלה מחבק את הבטן שלי, כמו
קנגורו תינוק שמצא את אמא.

"את יודעת למה קניתי את הצעצוע הזה?" היא שואלת, ומלטפת בידה
את הדילדו ששלפתי לפני זמן קצר משתינו, מרוח בנוזל מבריק.

"הממ?" אני שואלת באינטליגנציה מילולית גבוהה, כפי שאני נוטה
להפגין בדרך כלל אחרי שאני גומרת.

"בגלל שאישה לא יכולה אף פעם לשקר בחיבוק שאחרי. היא יכולה
לשקר לפני, היא יכולה לשקר בזמן ואפילו לזייף. אבל בהילה
הסגולה של אחרי היא חייבת לדבר אמת. ואני רציתי לדעת אם את
אוהבת אותי."

אני לא מצליחה לשתוק, ומפלילה.

"אני אוהבת אותך, ילדה, את יודעת שכן. אבל אני לא אוהבת נשים.
ויניב הוא כל החיים שלי."

מוצאת את עצמי למחרת רחוקה מתום לתמיד. תום שכועסת עד אובדן
עשתונות, תום שמנתקת מגע, כפי שסיפרה לי מראש שהיא עושה. תום
שחותכת קשרים שתם זמנם. תום שאמרה שהיא אוהבת נשים, אבל יותר
מזה היא אוהבת אישה, תום שכבר לא אומרת כלום. לא לי לפחות.




ואולי יש לי סיכוי. אחד למיליון. חשבתי. אם. במקרה.

"אני התחתנתי לפני שלוש שנים." אמרה אל תוך השתיקה, וריסקה את
האחד למיליון. "קוראים לו גל. וזה רגב, הוא בן שלוש. ויש לי גם
תינוקת קטנה, בת שלושה חודשים, בדיוק הכנסתי אותה למעון כאן
בסביבה." שלפה את מחשב כף היד והראתה תמונות, נזהרת שלא ליצור
איתי מגע גופני כלשהו, אפילו לא שרוול באצבעות.

"אני מוכרחה ללכת עכשיו. יש לי ישיבה." התנצלה.

ליוויתי אותה למכונית, כשאני מנסה כל הדרך למצוא דרך להעלות את
השאלה בלי לגרום לעצמי נזק יותר גדול ממה שכבר. עד שהחלטתי
שאין דרך כזו.

אקסים מיתולוגיים מוטב שיישארו בקופסת המזכרות שעל השידה
בסלון. אם מנסים להוציא אותם ולנער מהם את האבק רואים את
הפגמים שהיו בהם מאז ומתמיד, ואת הצלקות שהשאיר בנו הזמן ואינם
מאפשרות ללבוש את הבגד שהם היו.

היא הניעה, פתחה את החלון החשמלי ונופפה לשלום.

"תעשי לך חיים טובים." אמרה, ואני נזכרתי בשאלה נוספת שעוד
שכחתי לשאול.

"רגע, איך קוראים לבת שלך, לא אמרת לי."

תום הכניסה לרברס, יצאה מהחניה, ולפני שנסעה משם סופית הסתובבה
אלי וענתה: "שחר".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/7/03 12:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה