כמו תמיד, מרוב מילים שאני רוצה להגיד, המשמעות נעלמת. ומרוב
משמעות שיש לדברים שאני מרגישה המילים נעלמות לי. אני רוצה
להגיד לך הכל, להוציא במילים רבות את הרגש שחבוי בי במקומות
נסתרים. אך מצד שני מילים יהרסו את הכל ואת הרגש אני רוצה
להעביר לך, בשקט. את המילים שיתארו אותו אני רוצה להגיד לך,
בשתיקה.
יושבת לי מול התנור ואני בוערת. גיצים של קסם, להבה של תשוקה,
וחום של אהבה מטורפת. ספק קיימת בכלל. ספק האם אתה באמת קיים
בכלל. או שזה המילים שלי שיוצרות אותך, אותנו, את הרגש, את
האהבה שלנו, שספק הייתה. שספק ישנה. המון ספקות והמון סימני
שאלה. המון מילים והרבה קילומטרים שמפרידים ביננו.
האם באמת אנחנו כה רחוקים? האם כשאתה חושב עלי ורואה אותי איתך
אני לא שם? האם עכשיו שאני מדמיינת את זרועותיך סביב אתה לא
איתי? אולי ספק אם המרחק קיים? אולי זה גם פרי דימיוננו? תירוץ
שנובע מפחד לאהוב באמת ועד הסוף? אולי אנחנו יכולים לאהוב באמת
והמרחק לא קיים? וזה רק הפחד שמשתק אותנו? שמרחיק אותנו אחד
מהשני? אולי עכשיו כשאני מדמיינת אותך, אתה פה?
כי אתה יודע, החום לא בא מהתנור והרעמים והברקים שעושים פה
סערת רגשות הם לא מן הטבע. הם בתוכי. ואני רואה אותך, מרגישה
אותך, מריחה אותך.
ואתה מחייך ולוקח את ידי ואנחנו יושבים על השטיח מול התנור
שמהווה רק רקע לשנינו כי החום והלהבה הם ביננו.
ואתה מביט בי, פעם ראשונה שאתה מביט בפנים האלה, בעיניים האלה
ואתה מכיר אותי כבר כל כל טוב ויודע שזה הזמן. זה המקום שבו
אתה צריך להיות עכשיו. לידי. איתי.
ואנחנו יושבים בשקט והאש מרצדת בעיננו. ספק מהתנור, ספק מאהבה.
יושבים אוחזים ידיים ושותקים. מחייכים. וידייך אוחזות ביידי
בעדינות חזקה שאוהבת ולעולם לא תעזוב כי הפעם זה באמת.
ואני לוקחת נשימה עמוקה והן, נשימותיי, נעשות קצובות ומהירות
בהתאם לדפיקות ליבי, שמתרגש כל כך.
ולפתע אתה רואה דמעות מלטפות את לחיי ונבלעות בין שפתיי. ואני
מחייכת אליך ואתה מבין כי אני כה מאושרת עכשיו שהרגש בליבי כה
שלם ומלא. ואתה מבין אותי כי אתה מרגיש אותו דבר. ואתה יודע
שכל נגיעה של עורך בעורי תהיה מדהימה כי זה כבר לא מגע סתם או
רגש כמיהה לדבר שאינו.
זה עכשיו וזה באמת וזה אנחנו. וכל נגיעה מלווה ברגש, בעוצמה
מטורפת, שדי מפחידה. אבל עם זאת בדיוק מה שחיפשנו כל הזמן.
ואתה מנגב את דימעותיי ומתקרב לנשק את לחיי, נשיקה כה עדינה
וכה חזקה והדמעה טעמה מתוק. כי זו דמעה אחרת, דמעה של אהבה.
ואני מתקרבת אליך, ככל שאני יכולה, רגליי משולבות ברגלייך
ושנינו מרגישים צמרמורת שזורמת במעלה הגוף בעקבות המגע העדין
כל כך.
לפתע אתה שם לב כי ברקע מוזיקה מלטפת ונעימה מנגנת לנו  צלילים
של אהבה שחודרים אלינו בין החריצים שנשארו עוד מתשוקה שעוד
מחכה להתממש.
איך זה יכול להיות שפתאום זה השתנה, שפתאום המוזיקה התחילה
לנגן? הכל יכול להיות.
כמו שהמרחק ביננו נעלם. כמו שמילים הופכות למציאות. כמו
שעדינות מתערבבת עם עוצמה, ותשוקה מתערבבת עם אהבה ולהפך.
ואנחנו יושבים על המיטה שלי, הרגליים היחפות מלטפות את המגע
הנעים של הסדינים הלבנים והעדינים מתכרבלות להן בפוך. משתלבות
אחת עם השניה. ואני מביטה בך ואתה בי והמבט שלך נוגע בי יותר
מכל מגע. ואני מרגישה כה מלאה ועם זאת דרוכה בציפיה למשהו שאני
יודעת שעוד יבוא. שחייב לבוא.
ואני מרימה את ידי מולך, ואתה מבין את הסימן שלי ומרים את ידך
והן לאט לאט נוגעות לא נוגעות ותחושות מטורפות ולא מוכרות
עוברות בי. בנו. והן נוגעות לגמרי וזזות אט אט מחפשות את המקום
בו ישתלבו אצבעותינו , כאילו הן מתחברות לאחד, מחכות לנו
שנתחבר גם כן לאחד שלם. שמתחבר לגמרי.
ואני שוב מתקרבת אליך, רגלי משולבות בשלך עד שכל גופי נמצא
במרחק נשימה אחת ממך. ואנחנו ממשיכים לשבת אחד מול השני בשקט
שרק צלילי אהבה של הגיטרות מנגנים ברקע. גיטרה חשמלית שמתמזגת
עם הצמרמורת, גיטרה קלאסית שמתמזגת עם השלמות של הכל, גיטרה בס
שמתמזגת עם העומק של הרגש, של המגע. הפעם, המילים מיותרות, כי
הכל נאמר בשתיקה. במוזיקה. במבטים. במגע שלנו. סוף סוף כמו
שצריך.
ואני לאט לאט מקרבת את ידי לפניך, נוגעת לא נוגעת, ואתה יושב,
מביט בעיניי, מהופנט, משתוקק למגע שלי אך לא עושה דבר. ולפתע
אתה שומע לחישה, מבקשת ממך לעצום את עינייך, ואתה סומך עלי
בעיניים עצומות, שלא אעשה לך רע, שלא אפגע בך, שאגע בך, פיזית
ונפשית כמו שרצית כל כך הרבה זמן אחרי כל החיפושים והצלקות
שנשארו.
לפתע אתה מרגיש את ידי בעדינות שלא תתואר מלטפת את פניך. לאט
לאט אצבעותי מעבירות בך צמרמורת מטורפת ואתה רועד מולי. ואני
ממשיכה ולפתע עוצרת. ואתה עוד משתוקק ומקרב את פניך אלי אך ידי
כבר לא שם. לפתע אתה מרגיש את גופי כולו צמוד אליך, זרועותיי
עוטפות אותך, ראשי מונח על כתפך, אל חזך, אתה מרגיש את שערי
הרך מלטף אותך, את הריח המשכר שלו שממלא אותך ומטריף אותך.
וגופי צמוד אל גופך בחוזקה, ואני מחבקת אותך ולא עוזבת ואתה
יודע שאני גם לא אעזוב לעולם, ואתה מרגיש את דפיקות ליבי
במהירות, את הרעידות בכל גופי, את החזה שלי עולה ויורד יחד עם
נשימותיי שמלאות בתשוקה, באהבה, במהירות אך בשלווה מדהימה עם
הידיעה שסוף סוף אני יכולה לנוח בזרועותיך אחרי כל הלילות שבהם
הייתי לבד וכל כך רציתי אותך לידי.
אחרי כל המילים שנאמרו מתוך חובה על מנת להרגיש ועכשיו סוף סוף
הפחד נעלם ואיתו גם המרחק. ביננו ובין הנשמות שלנו.
ואז לאט לאט אני עוזבת אותך מעט, עיניך עדיין עצומות, ואתה
מרגיש את חום נשימתי על פנייך ואתה מרגיש את פניי כה קרובות אל
פנייך ואתה לא מעז לזוז סנטימטר. והלחי שלי אט אט מתחככת בשלך,
רק מתחככת ומתרחקת ושוב חוזרת ומתרחקת ושוב חוזרת ושוב
מתרחקת.
ואז אתה בעדינות מרחיק אותי טיפה כאילו משתגע כבר מהפיתוי הלא
ממומש וממשחקי המגע הקטנים שלי שמטריפים אותך. ואתה מביט בי
ולאט לאט מקרב את ידיך אל פניי. מביט בי, ואני חוטפת צמרמורת
מהמבט שלך לכל הגוף. בעדינות חזקה  אתה תופס את פניי, מעביר
ידייך בשערותיי וחוזר ללחיי, אצבע אחת שלך מלטפת את שפתיי
כאילו בוחנת, ואתה מלטף את פניי ומקרב את גופך לגופי.
ידיי מחזיקות בחולצתך למטה, מידי פעם מתגנבות אל מתחת, אל
הבטן, ואתה מרגיש אותן רועדות מלטפות את הבטן שלך בעדינות
ומעבירות בך צמרמורות מטורפת שעוד יותר גורמות לך לרצות להקדים
את הסוף. ובכל הזמן הזה שפתיך לא נגעו בשפתיי, אפילו לא
ברפרוף, אבל אנחנו לא ממהרים, אפילו לא לרגע. התשוקה בוערת
בנו, מעיפה גיצים, אבל לנו... יש סוף סוף את כל הזמן שבעולם.
ואני בידיי העדינות מלטפת את בטנך, נוגעת לא נוגעת, מעבירה בך
תחושות. אצבעותיי לאט לאט למעלה ואט אט אני מורידה את חולצתך
לגמרי ואתה חשוף מולי ואני מתקרבת אליך ואתה בוער מחכה להרגיש
את גופי ובעדינות גם כן מלטף את בטני, מעביר רעד בכל הגוף עד
לנקודה ששם הוא כמעט מתפוצץ.
אט אט מוריד ממני את חולצתי וכששנינו חשופים, לא יותר ממקודם,
ערומים ממסיכות, מחומות ועטופים באמת בלבד, אנו מתקרבים כאילו
ממגונטים אחד אל השני ברעד, באיטיות מטריפה. ולפתע...
אני מרגישה חום בלתי מוסבר ואתה מרגיש את חזי נצמד אליך ושנינו
בוערים, צמודים, מושלמים.
לפתע...
ידיך אוספות את פניי ואתה מתקרב אלי ואני מרגישה את שפתייך
בריפרוף על שפתיי, מלטפות ומתרחקות, כה רכות. והאוויר החם שאתה
נושם על פניי ואני מחכה שתנשק אותי ואתה כאילו בכוונה מתגרה
נוגע לא נוגע. ואז כאילו הייתה הדבר ששנינו חיכינו לו, היא
הגיעה. שפתיך נגעו בשפתיי, ליטפו, רקדו, נצמדו והתנשקנו
בעדינות כאילו דוחים את הרגע עד לפיצוץ אחד גדול, לפתע כאילו
להטריף התרחקתי לגמרי מפניך ואתה בפנים מחייכות לא מוותר
ומתקרב ואני לא נותנת לך.
לפתע כשכבר כאילו נכנעת תפסתי את פניך בשתי ידיי  ונתתי לך את
הנשיקה הכי מטורפת שיכולת לקבל.
שפתינו נצמדו, נפשקו, לשונותינו רקדו בתשוקה מטורפת ואני אוחזת
בפניך כדי שלעולם לא תעזוב אותי שוב, בכלל.
נישקתי אותך והמשכתי, ונישקתי את האף החמוד שלך, את האוזן, את
הצוואר ולפתע הפסקתי.

ושנינו חייכנו.
כי ידענו שזה כל מה שיקרה.
שזה כל מה שאנחנו רוצים.
שזה מספיק לנו.
ששום דבר לא חסר עכשיו כשהלב מלא באהבה.
שסוף סוף אתה איתי ואני איתך.