טלפון.
"לא היא נראה לי ישנה... שנייה אני אבדוק" צעידות, נקישות
בדלת, וקול שבוקע מאחורי הדלת "את שם? את ערה?"
לא עונה. צעדים מתרחקים, "היא ישנה - כרגיל, טוב... אני
אמסור... ביי."
אני במיטה, מחפשת בחושך את השלט של המערכת, מדליקה את המערכת.
לוחצת על הכפתור. אביב גפן
" לילה טוב לך  תשמור על עצמך  לילה טוב
את הדמעות שלך כסה בשמיכתך לילה טוב
תברח לחלום... תברח לחלום.
 
שם ההורים חוזרים  והלילות שקטים  אז לילה טוב
מחר תמיד יהיה  הרבה יותר קשה  אז לילה טוב
תברח לחלום... תברח לחלום.
 
ילד מסובך  אל תפחד כל כך  לילה טוב
לילה טוב לך ..."
הוא צודק אביב הזה. מציאות. למה לחיות במציאות כשאפשר לחיות
בעולם של חלומות, חלומות כל כך יפים, וורודים.

קמה בבוקר, הולכת לבית הספר - ושם, נוהגת כאילו הכל כרגיל.
חוזרת הביתה, אוכלת אם בא, בדרך כלל בורחת לאיזה שעתיים-שלוש
של שינה טובה וחלומות, קמה, שיעורים, אולי קצת טלויזיה וזהו
חזרה לעולם שלי - לשינה, לחלומות.
החיים שלי סובבים סביב בית הספר, הלוך - חזור, והחדר שלי, יותר
נכון - המערכת שלי והדיסקים.
לא, לא הבית שלי, אלא החדר שלי!
בית? מה זה בכלל, בשבילי אין כזה מקום. יש לי את החדר שלי,
שהוא הבית שלי. הוא המקום היחיד שבו אני חיה, נושמת.
הוא לקח לי את הכל. הוא.
את החברים- הוא לקח ממני, את החברות שלי, החברות הכי קרובות לי
בעולם - הוא הרחיק ממני, את הידידים הוא גם לקח, את החבר שלי,
שאוהב אותי, או יותר נכון אהב אותי כל כך הוא גם לקח לי.
וכולם חושבים שזו אני. לא!!! זו לא אני, למה אתם לא מבינים?!
זה הכל בגללו. הכל!!!

שוב במיטה. מחפשת דף ועט. מתחילה לכתוב מכתב.

לחבר שלי, לחבר החדש שלי, תחילתה של אהבה שפורחת. לפעמים אני
חולמת על האהבה הזו שהייתה לי ולו.
איזה דבר יפה זה אהבה, הא? אהבה. הייתה לנו אהבה, לי ולך אבל
בגללו, היא נקטעה. כבר בהתחלה שלה.
זה בגללו, הוא ניתק אותך ממני.
קיוויתי שהאהבה שלנו תישאר, אם לא לנצח אז לפחות מספיק זמן
שנוכל לחוות אותה כמה שאפשר.
ועכשיו, אתה כבר מנסה להתגבר, ומצליח. כי זה באמת הדבר הנכון
לעשות - להתגבר עליי...
לפעמים אני רואה אותך בבית הספר, אתה נותן לי מין חצי חיוך
מסכן, והולך. מה אני יכולה לעשות שאתה חושב שזו אני שלא
רוצה איתך כלום, אם רק היית יודע כמה אני רוצה אותך. שתחבק
אותי, שתנשק אותי, כמה אני אוהבת אותך.
בהתחלה ניסית לשאול אותי מה קרה לי? ולמה אני ככה... אבל אני,
לא הצלחתי לענות. אז אחרי כמה זמן התייאשת ואמרת 'טוב מה אני
אעשה...'
ופשוט התרחקת, הפסקת לנסות לתפוס אותי בטלפון, הפסקת לחפש
אותי, הפסקת הכל.
אתה לא מבין שזו לא אשמתי?! אני כ-ן רוצה אותך, אבל זה הוא,
הוא זה שמרחיק אותי ממך כל כך.
זה הוא - זה אשמתו!
זה הוא שבגללו כבר אין לי חברות, כן, גם הן כבר וויתרו עליי.
החברות הכי טובות שלי, שאמרו לי שלעולמים יאהבו אותי, גם הן
כבר לא אותו הדבר כמו פעם. גם הן וויתרו עליי. כמוך.
בבית הספר, הכל כרגיל. אבל אחר כך - כלום, אני כבר לא שומעת,
לא רואה, לא מרגישה כלום חוץ מדיכאון.

אין לי חיים, אני מרגישה בתוכי מתה.
אין לי למה לחיות יותר. אז אני מעבירה את החיים, לאט לאט,
מעבירה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. בתקווה שמתישהו הסיוט הזה
שלי, שנקרא בשבילך חיים, ייגמר.

אז אני רוצה לבקש ממך סליחה.
לומר לך שאני מצטערת שפגעתי בך ושאני אוהבת אותך, והלוואי וזה
היה שונה, אבל מה לעשות - ככה העולם.
ככה החיים.
ותמסור סליחה גם להן-לחברות שלי, שאוהבות אותי, שפשוט כבר
התייאשו והתאכזבו ממני. אני מצטערת
ואני אוהבת אותן, בכל ליבי. מאוד.

סליחה מכולכם. אני אוהבת אתכם. אני מבינה אותכם, גם אני הייתי
מתייאשת אחרי כל כך הרבה זמן. זה בסדר.


ואחרי שאני כבר לא אהיה פה, אתם תמצאו עוד מכתב ממני, מכתב
שיסביר להם מה הוא עשה לי. ואיך.
ואולי, כולכם תבואו אליו ותשאלו אותו למה? למה הוא לקח לי
אותכם?

אולי תהיה לו תשובה, כי לי אין תשובה.

מקפלת את הדף קטן-קטן, הדף רטוב מדמעות, אני יוצאת מהמיטה, לא
מרגישה יותר כלום.
את הדף אני שמה בתוך מחברת השירים שלי, הם יימצאו את זה שם.
החברים שלי... הוא ימצא את זה שם - הוא ידע ששם צריך לחפש
הסברים.

אני נכנסת חזרה למיטה. זהו, הכל עוד מעט ייגמר - המציאות
תיגמר, ואני אעבור לעולם חדש, עולם יפה, וורוד כמו שתמיד
רציתי, עולם של חלומות.
חלומות שנמשכים לעד.

אני הולכת לישון. ולא קמה יותר.
" לילה טוב לך  תשמור על עצמך  לילה טוב
את הדמעות שלך כסה בשמיכתך לילה טוב
תברח לחלום... תברח לחלום.
 
שם ההורים חוזרים  והלילות שקטים  אז לילה טוב
מחר תמיד יהיה  הרבה יותר קשה  אז לילה טוב
תברח לחלום... תברח לחלום.
 
ילד מסובך  אל תפחד כל כך  לילה טוב
לילה טוב לך ..."

לילה טוב...