כמה שנים לא ראיתי אותו.. שנה, או שנתיים. מאז שהוא טס
לארה"ב... מה לעזעזל כבר יש לו לעשות שם?! כבר שכחתי את היום
שבו הוא נסע... שכחתי איך הברזתי לו, הייתי אמורה לראות אותו
יום לפני, פעם אחרונה. בעצם, פעם ראשונה. המערכת יחסים שלנו כל
כך מוזרה.. קשר אינטרנטי רציף, הוא החזיק אותי בחיים, הוא נתן
לי את התקווה שעוד יש לי תקנה, במשך שנתיים, לפעמים יותר,
לפעמים פחות. אבל בסה"כ הוא זה שהחזיק אותי מעל פני המים במשך
שנתיים. ואז יום בהיר אחד, כשהייתי בטוחה שכבר התגברתי על הכל,
זה נופל עלי.
"או או.." האייסיקיו מצפצף בצליל המעצבן הזה שאני לעולם לא
אשכח. "נטלי, יש לי משהו חשוב שאני צריך לספר לך...", ברגע
שהבחנתי שהשם שלו הוא זה שמהבהב רצתי למרקע, בימים האחרונים
הוא היה שרוי בדיכאון אפילו יותר מתמיד, ולא ממש הצלחתי לעלות
על הסיבה. "אני נוסע, לארה"ב", נו שיהיה לו בכיף, מה כל כך
חשוב בזה... "מתי אתה חוזר?", "אני לא".
קצת קשה לתאר את ההלם הראשוני שנמשך כמה דקות, אני מניחה שאם
מישהו היה רואה אותי באותו רגע היו חושבים שאני בובת שעווה או
משהו, הייתי קפואה, וכנראה גם לבנה, כי הכלבה שלי הסתכלה עלי
במבט מפוחד.
מה זאת אומרת הוא נוסע? איך הוא יכול בכלל? לעזוב אותי ככה? אז
מה שזו מדינה חרא, אז מה שהוא טוען שכלום לא הולך לו.. אני
א-ו-ה-ב-ת אותו! אבל כנראה שאף פעם לא אמרתי לו את זה באמת, כי
כשהוא סוף סוף חזר לפה, אני כבר לא הייתי כדי להגיד את זה, הוא
לא ידע את זה.