[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי-לי עמית
/
תמיכה חברית

יום אחד זה צריך היה לקרות, ציפיתי לזה, ניסיתי שלא לחשוב על
זה, אבל ידעתי בוודאות שזה יקרה. החברה הכי טובה שלי, שירן,
שיום אחד, עוד בזמן שהייתי מאושפזת, איפה שהו בטירת הכרמל. אז
יום אחד היא החליטה שמאור זקוק לתמיכה, בטח שקשה לו, כבר יותר
מחצי שנה אני שם, והוא בחוץ, מחכה לי. אז היא סיפרה לו, על
מירי.
מירי הייתה ילדה יפה, בעלת תלתלים שחורים, ועיני חתול ירוקות.
היה לה אף קטן וחיוך ענקי, כלומר רק כשהיא הסתכלה עלי היא
חייכה, בשאר הזמן נראתה כל כך אומללה שהתחשק לי לבכות. רק
בזכות אנשים מיוחדים, כמוה, פשוטי העם, כמוני, מסוגלים לחיות.
מירי, ב-16 שנות חייה הספיקה להתאכזב ולהתייאש מגברים אינספור
פעמים. אני, לעומתה, שתמיד חשבתי שיש לי רקורד מלא ניסיון
חיים, גיליתי שהסכיזופרניה העלובה שלי זה שום דבר לעומת כל
הסבל שהילדה הקטנה הזאת עברה.
איכשהו, מהיום הראשון שהיא הגיעה, רציתי אותה. לא בתור בת זוג
למיטה, לא בתור צעצוע, או חברה, אלה בתור הדבר הטהור ביותר
שנברא אי פעם, אהבה. איכשהו כל דבר שהיה קשור אליה, היה נוגה,
מתוק ותמים.
בשישי-שבת שהייתי חוזרת הביתה, הייתי מאוהבת כמו תמיד, עד מעל
הראש במאור, אבל הוא שם לב, שמשהו בי, במבט שלי השתנה.
הזמן בבית חולים פסיכיאטרי רץ יותר מהר ממה שנדמה. אחרי מספר
לא מוגבל של שבועות מירי התגברה סוף-סוף על הבולימיה הסודית
שלה, אשר עלי היה לנצור בסוד עד ליום מותי, והחתכים החשאים
פסקו גם הם. היא הבטיחה לי עולם ומלואו, את כל אהבתה וכל תשומת
לבה. היא אמרה שבחיים לא פגשה נערה כמוני ואני, ורק אני היא זו
שגורמת לה להחלים, ואת הרצון לחזור מדי יום ראשון לבית
החולים.
האמנתי.
הנשיקה הראשונה שלנו, הייתה בפינה חשוכה במסדרון המחלקה, האחים
אף פעם לא חשדו בנו, הרי אף אחת לא הצהירה על נטיות מיניות אלו
או אחרות. כשהיא נישקה אותי, ההרגשה הייתה שונה, שונה מאוד,
מהדרך שבה מאור נשק לי. היא הייתה עדינה, מהססת, אבל מצד שני
חושקת והרגשתי את לבה פועם בחזקה, בעוד חזה נצמד לחזי.
הרומן בינינו נמשך חודש וקצת, אחר כך היא ברחה. היא הבטיחה
להתקשר, התחננה שאסיים את הקשר עם מאור והבטיחה לשמור על קשר.
היא שיקרה.
המאבק השלי נגד עצמי באותם ימים היה קשה, השאלה האם לספר
למאור, או לא, הציקה לי מאוד. לבסוף, בחרתי שאם אספר לו אצטרך
שום לחשוב עליה וזה יכאיב לי, ויבלבל אותי עוד יותר, אז לא
סיפרתי.

מירי, איך שהיא הסבירה את עצמה לשירן, חברתי הטובה, לא רוצה
שום דבר שיזכיר לה את טירה, "ככה אני אתבאס". ואני, הזכרתי לה,
חס וחלילה שלא תתבאס, עזבתי אותה לנפשה.
ושירן, שידעה על כל הסיפור, והייתה תומכת בי מבחוץ, החליטה
שמאור גם הוא זקוק לתמיכה, ושהוא צריך לדעת.



עכשיו אני כבר בחוץ, מאור ושירן ביחד, והיא עדיין לא סיפרה לי
שהיא בהריון ממנו.
אני עדיין לא החלטתי מתי בדיוק אני אספר לה שלמאור יש איידס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה, יש בנות
שמסתובבות בלי
גז מדמיע?

זה מה שקורה
שמרימים סבונים,
אבל עוד שבוע
הכל יגמר!

סרטן? זה
שצובט?

הילדים? איפה
איבדתם אותם?
טוב, תפסיקו
להתמרח בבוץ אני
לא יכול לראות!

נקרע לך הקטטר?
חבל.



"אם כבר
פרובוקציות"
הוצאת בהמה
חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/03 3:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי-לי עמית

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה