יום אחד הוא פשוט הכריז שהוא לא מדבר איתה. זה בא משום מקום.
הוא, היה מהות החיים, התורן שלה. כל כמה חודשים, מקסימום שנים,
הם התחלפו. הגברים בחיים שלה היו די פתטיים, אבל בשבילה הם היו
הכול. אפילו יותר מהכול, הם היו גיבורים, אלילים, חסרי
מגרעות.
יואב, "המהות", התורן שלה, היה ממש נוראי. החברות המעטות
שנשארו לה, טענו שההתמכרות החדשה- ישנה שלה ממש מסוכנת. אבל
היא אהבה אותו, בכל לבה. יום אחד, הוא זרק אותה, מאותו יום
עולמה חרב עליה, אבל היא לא הצליחה להיגמל. מבחינתה הכול נשאר
אותו דבר, רק שאת הלילות הוא בילה עם מורן, החברה הכי טובה
שלה, ולא איתה.
עם הזמן הוא התחיל להכות אותה, אבל זה לא היה רציני, מבחינתה,
הכול היה בצחוק. ככה זה, יואב הוא בן אדם מצחיק, וגם אם כמה
מהחבר'ה מצטרפים, זה שום דבר, סימנים כחולים עוברים. אבל הוא,
יואב, הוא בטוח אוהב אותה, כמעט בטוח.
ויואב לא היה בן אדם רע, ממש לא. לא פעם הוא הגיע אליה הביתה
וריסק את בקבוקי הוודקה על הרצפה החשופה. בד"כ הוא היה מגיע
כשהם היו כמעט ריקים, ומיד אח"כ היה מכריח אותה לנקות את שברי
הזכוכית. אבל היא תמיד ידעה שהכול מאהבה.
לא פעם היה יורק עליה, צורח, מפחיד, ממש כמו הדברים שהיא זכרה
מהילדות, והוא ידע שהיא זוכרת, הוא גם ידע שהיא תחזור. יואב אף
פעם לא ביקש סליחה, לא היה צורך בכך, היא הייתה יותר מדי מכורה
מכדי שתשים לב לשטויות כאלה.
יום אחד הוא פשוט הכריז שהוא לא מדבר איתה. זה בא משום מקום.
היא לא הבינה שום דבר, הוא ידע שהיא מהות החיים שלו, מצד שני
גם ידעה שאם תבוא אליו, הוא בטוח יסלח לה. הרי היא לא עשתה
כלום.
אף אחד לא יודע כמה היא עישנה או שתתה באותו יום, שמצאו אותה
זרוקה בחוף, כשהבגדים שלה קרועים והדם כבר הפסיק לזרום.
רק היא יודעת מי עשה לה את זה, אבל יואב לא יספר.