שקיעה, מסעדה ביפו, הוא יושב בגבו אל הים, והיא יפה ועדינה
מולו, השער שלה גולש כמו גלים, והעיניים שלה כחולות כמו הים,
אבל יש בהן איזה עצב עמוק שלמרות הזמן הרב שהם יחד, הוא עוד לא
הצליח לפענח.
פתאום הוא מחייך אליה חיוך מלא סוד מלטף את כתפה ומוציא חבילה
זעירה מכיסו. היא עוצרת את נשימתה ומתבוננת בו. הוא ממשיך ללטף
את ידה ואוחז בה בעדינות, פתאום הוא מגלה כי מתחת לשעון שלה,
מסתתרת צלקת ארוכה. הוא אף פעם לא שם לב. שתק, ומבטו אומר כולו
שאלה.
"אהה זה...", אמרה בשקט, והוא שמע איך דמעות חונקות את גרונה.
"זה ישן". הוא ליטף את היד המצולקת וביקש לשמוע הכל, הכל. והיא
סיפרה. איך היתה ילדה, בחצר, עם החברות בשכונה, שיחקה יום אחד
אחר-הצהריים. ראתה שהוא מקשיב לה, לא רק עם האוזניים אלא גם עם
הלב,  הוסיפה: "נפלתי". "כזה מין חוסר מזל, ליפול בדיוק על גדר
מברזל", הברזל חתך את ידה. אבל היא לא רצה הביתה, מי מחכה לה
שם?!. החברות נהגו בה בהגינות רבה. בעודה שוטפת את הפצע בברז
בחצר, רצה כל אחת לביתה והביאה עזרה ראשונה, האחת יוד, השניה
תחבושת. וכך ניסו להרגיע, לשמח, עמדו כולן וחבשו אותה.
בערב חזרה הביתה. נשמה עמוק ורצה מהר לחדרה, הדרך מן הדלת עד
חדרה היתה רחוקה כל-כך, כמו נצח. שמעה ברקע: "שלימזלית- מוכרחה
ליפול תמיד", ואחר-כך: "רק זה עוד היה חסר לנו, לרוץ עכשיו
לחדר-מיון". סגרה במהירות את הדלת, ויתרה על ארוחת-הערב ועל כל
ההערות שחיכו לה, והלכה לישון. אבל הפצע העיק, והיא קמה השכם
בבוקר, הסירה את כל התחבושות, שטפה את הפצע, ושמה פלסתר.
התלבשה והלכה לבית הספר כאילו כלום לא קרה.
הוא התבונן בה במבט עמוק והבין את מקור העצב שבעינייה. שאל
אותה: "מתוקה שלי, עוד כואב לך", כששמעה את המילה "מתוקה", לא
יכלה לעצור עוד את עצמה, והדמעות זלגו על לחייה. "כאן כבר לא
כואב", והצביעה על היד. "אבל פה עדיין כואב", והצביעה לכיוון
הלב.
הוא חיבק אותה, והיא הניחה את ראשה על כתפו, כל-כך הרבה שנים
כמהה לכתף כזו. הוא הרפה מעט, פתח את הקופסא והוציא טבעת
אירוסין, על הטבעת היו מוטבעות האותיות א-ה-ב-ה. והוא אמר לה
שאלו הן ראשי תיבות: אין דבר - העומד - בפני - הרצון. והוסיף:
"אנחנו נתגבר יחד על מה שעברת". והיא חייכה ונהנתה מקרני השמש
האחרונות המנצנצות מתוך הטבעת שעל אצבעה. והוא לחש לאוזנה, תוך
שהוא מלטף את לחיה: "זאת השקיעה האחרונה שלך יקירתי, וממחר -
זריחה, ביחד".