אוחז קולמוס מלא דם,
שאיתו אני יכול לפגוע.
אני אני אדם טוב,
אין בי כל רוע.

את ההיא שפגעה בי,
אני יכול להרוג.
אך מה התועלת,
עדיף לי לספוג.

את ההוא שעזר לי,
אני יכול לשבח.
אך מה התועלת,
"השיר" (?) אותו לא ישמח

את ההוא שהקשה עלי,
וההוא שהקל,
וההיא שנתנה לי,
וההוא שסובל.

אבל עכשיו שבת בבוקר,
אני עוד ער מאתמול.
שלשום היה ל"ג בעומר,
והמדינה יצאה במחול.

ואני עליך חשבתי,
ועליך עודני חושב.
הגיע הזמן שאומר זאת,
אותך אני כה אוהב.
אה, ולעוד מסקנה הגעתי,
ביננו זה לעולם לא ילך.
ולכן את העט אחזתי,
"ניסיון לפרוק רגשות".
זה היה או זה או כדור במוח,
אבל די להחלטות מטופשות.

עכשיו שבת בבוקר,
ואני עליך חושב.
נדמה לי שעליך התגברתי,
לא חש לא צער, לא כאב.

אני ער מאתמול,
והדיותה מלאה דם.
אך לא דם של המוות,
אלא דם של חיים,
שזורם בכל עורק,
בדרכו אל האיברים.

תמיד אומרים שאין הבדל בין דם לדם,
אך זהו דם מיוחד, שזורם בוורידים וללב נעלם.