אני מסתתר ביום.
בחשכה אני פורם את פקעת האיברים ששקדתי לדחוס כל כך יפה לקראת
היום. זה שימושי להתקפל כך, גם אם זה מעט לא נוח ומאוד מאוד
כואב.
אני מסתרח לי מהמערה.
בתוך החשכה אני מתקשה לזהות איפה אני מתחיל ואיפה העולם נגמר.
החשכה מבלבלת ביני לבין שידה.
היא מנחשת את תנועתי ונסוגה בדיוק למקום אליו אני זז.
אני מגשש לאיזו בירה או פיצה יבשה.
זה לא משנה, כך או כך לא תהיה בי הזנה.
ברחוב, מתחת לפנסים אני מתכווץ ומתקצר לגמד בעיר ענק.
אין מטרה במעבר המשבצות.
אין בי כיוון פנימי, החושך מזמין אותי, מדובב תנועתי, מנפח את
איבריי, מטשטש.
מרווח
נמרח על קיר.
מרווח
על מכונית חונה.
מרווח
על תיבת דואר.
מכונית עוברת מאירה, ואני שוב במערה.