New Stage - Go To Main Page

ענת אבישר
/
בשר ודם ולהבה. הלהבה.

לחיים שקופות יש לי, לא מנסות אפילו להסתיר את הברור מאליו.
משהו פנימי וקבוע, משתנה כל הזמן ולא משתנה לעולם.
משהו בצללים הכהים בעיני מהבהב כל הזמן את התחושה המפעמת בי
תמיד, משהו נחוש, חסר פשרות וסוחף כל כך. אוהבת לצאת במחול
המטורף, בארבע בבוקר מנסה לנער את צל פניך מעלי, קולי כבר צרוד
מלהודיע שקצה נפשי ברעליך. שנאה מתנוצצת מעיני עכשיו רוצה כל
כך לשנוא אותך כל החיים שלי מערבבת בתוכי בוז מבעבע עם כעס
מטורף ולא מצליחה עם הטעם המדויק של השנאה. לא נורא, גם בוז
אפשר לבעור. אלא שזה משתנה בי מיד. השיר הבא מביא אותי לכמיהה
ללילות בעירה נוספים, נסחפת על גלים של אקסטאזה אנאפאזה לא
יכולה לעצור עכשיו לא יכולה מפרקת את הקול הטונים הנמוכים,
נהמות כמעט עכשיו כשאני וענבל שרות עד העונג הבא הא הא הא ואני
נופלת על המיטה, צוחקת ממעמקיי הבטן צחוק משכר כזה, של המשחקים
בדשא הגדול, שבע-דקות-בגן-עדן. כינורות בוערים פתאום מנדלסון
מעיר אותי מהצחוק אל הריקוד, יותר ויותר מהר עד שהכינור או אני
או שנינו הופכים גיצים ראשונים. קול חם וצרוד מעט, משתוקק
כמעט, מתלהט לרגעים עולה ומתחמם ושוב מתמלא וחוזר כך עד העונג
הבא הא הא הא.
מדורות ל"ג בעומר. כשהפנים של כולם מסביב אדמדמים ורכים. תמיד
בולמת את עצמי שלא לחבק את הלהבות האלו. מגיל חמש עשרה החלטתי
לפצות בידיים מלהיטות על החיבוק החסר.  
נותר חסר עד היום.  אין איש שהגיע עד ללהבה לחבק. שנים ליביתי
אותה קטנה ופנימית ובניתי חומות להגן עליה. שיטות מתוחכמות
להסוות את חוסר ההיגיון הזה, המשתנה לעולם ולא משתנה לעולם,
שטבוע בלחיי.
לכי תסבירי להבה.
שנה ורבע של ניסיונות למצוא הצדקה הגיונית לטענותיך מול
להבותיי הבוערות בך פנימה. למה לבעור כשאפשר ללכת, שאלת. נדמתי
מולך, מנסה למצוא את הטיעון הנכון להוכיח את חפותה של דרכי. לא
מצאתי. אין היגיון ואין הסבר. אז כלפי חוץ, התחלתי להתנגד לי.
לשנוא במייק-אפ את הסימן על פניי.  השיער נותר אדום רק כהה
בהרבה, יין מתורבת על שולחן ארוחת הערב עם הוריך ביום שישי.
כשהלכת, בקבוקי הצבע הלוהט ביכו את מותנו.
ואז נבערה נשמתי באחת, עם נשימותינו המשותפות, עוד בבייבי-סטפס
של חיבוקי ליל-נובמבר, מיי בייבי-לאב. כל כך מוקדם מדי כל כך
מוקדם מדי כל כך בלתי אפשרי כל כך. עדיין שנאתי אותי כל כך על
האש הזו הנוראה שמענה אותי בחיפוש אחר הסבר בניסיון עקר וחסר
תוחלת. אין הסבר. אין הגיון. רק תחושה שמנסים לעמעם. שאלה
מציקה של זהות שהדחקתי עד זוב דם.
לכי תסבירי להבה.
אז עכשיו, רבותיי, לעניין עצמו. נשבר לי.
שמה זין על כולכם
אני בוערת את עצמי לעצמי ולא צריך שתתעורר אליי עם הפחדים שלך
מלחבק להבותיי מלהיצרב בחום אני בוערת את עצמי החוצה בלי
להתחשב בך לחיים אודמות ועיניים שלא מסתירות דבר כזאת אני
דואגת שיהיה מה שיזין אותי ככה מרגישה לא מנסה לתרץ אינטואיציה
ורגש לכדי מסיכה שתתאים לעולמך הסדור וההגיוני. לא עוד בועות
שיסתירו נשמתי המיתמרת מפניך. לא אתאים את עצמי לזויות של אף
אחד. אני לא תוחמת את הבעירה הזו היא ניצוץ היא לא כיליון
פנימי משהו נצחי תמידי מתמשך גם שאני מנסה לכבות לגמרי זה צורח
בראשי כעדת מכשפות עתיקות מזמרר לאזניי לחישות מלהיטות ברקות
מפעימות את הפעימה הראשונה היא תמיד מהרקות מזכירה לי שוב ושוב
אותי.
אז עכשיו
יותר לא יסתובבו סביבי מבקשים הסברים וטוענים לחוסר ההיגיון
בנשמתי פנימה.
לא אתן לאיש לכבות אותי.
היה רק אחד כזה שראה וזוכר זיקוקין בעיני מולו ללא עטיפות
הממתקים השקריות. הסיר אפילו את הזגוגיות העכורות מעל עיני.
פשוט ונקי עיניים בעיניים. ניצוץ אמר לי. אלמלא עובי החומה
שהצבתי בשנאת-אש. והלא זו היא דרכי היחידה, אחרי הכל. פשוט
פניתי כלפי, שורפת את היסודות. הבית בער ואני ישבתי בו,
מתמסטלת מהעשן מאבדת עצמי לחוסר דעת. אז נכוו גם אנשים שהעיזו
לחבק. הלכו לחפש חום בטיחותי יותר.
אני מודיעה בזאת: לא אשנא עצמי על שנאת עצמי.
מסרבת להיכנע לצללי האשם הרבים שהחומה מטילה בי. הכל עלה
השמימה כשחזרתי לבעור כמו שעלי לעשות לא מפחדת יותר להיתמר
ולעלות, ללהוב אהבתי
כזאת אנוכי
בוערת ועירומה
מי שמפחד מלחבק להבות שלא יעבור בדלת הבית הזה
אני גוזרת
מבעירה קטורת
כמו לזכר טקסים פגאניים פרטיים
שנעשו פעם
בחשכת צללים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/7/03 11:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה