הקצב הראשון הנשמע באוזניי הוא מהווריד ליד הרקה, הולם בי.
נימים משתרגים במבט הקרוב כל כך אל המראה מתחת לעיניים עד
לאמצע הלחי. כל כך חמוד, הדם שלי.
אבל הס מלהזכיר את העובדה שפעם בחודש טורחת הבריאה להזכיר לי
את הריק הכואב בי, להזכיר לי שוב איך ויתרתי על חלום עוד חודש
ועוד חודש המצטברים ואולי עוד יגיעו פעם לקיצם החודשים לדמם,
ואז יוותר לי רק געגוע אליהם להבטחה שהופרה אולי לנצח תהיי
בטני ריקה מחיים חדשים אולי לעולם לא אהיה אמא. בעולמי גם דם
הוא הבטחה שהופרה.
זה סמל לזמן, שעון חול פנימי החי ומזכיר את מניין החודשים
שעברו מאז יכולת להתמלא לראשונה ועד היום, כאשר עדיין לא עשית
זאת.
יומיים לפני כל דם יש בי הר דמעות שיוצא וחוזר בגלים את כל דם
שקפא בחודש האחרון, כל נגיעה  שהפכה קרחון כל הטחה בקירותיך כל
עלבון צריבותיך נפער בי כפצע ומדמם דמעותיי. דם הוא הדרך של
הגוף שלי לבכות את כמיהתו. בכי-דם.
כבר חודשיים מדממת על הדף מדי יום, מנסה לסחוט את שאריות
המוגלה ועכשיו נותר כאן רק דם. מסרב להיקרש מסרב להפסיק רק
זורם חופשי במוביל הארצי להבטחה שהופרה. והרי גרמתי לדם גם
בעצמי, לא? פצעתי נשמות ובוודאי גרמתי גם לבכי-דם.
בכי דם בכי דם
זה טוב לבכות את הדם החוצה בינתיים, צריך לתת ללב לזרום, לזרום
עם החיים אולי תחיי קצת ותהני, צאי ממרה שחורה צאי מהפצע חיטטת
בו עד זוב דם, תראי כמה את מלכלכת לנו את הקיר. יש סוף לדם.
מתישהו מתרוקנים המיכלים ואין יותר דם ואז תוכלו לרדוף אחרי על
הגשר עד שתדממו כולכם בין קירותיכם הערומים מכתמי דם עד
שתתרוקנו גם אתם והדם יציף ביתכם כמו להראות שהמבול קרוב, והוא
יבוא בדם.
הדם מציף את לחיי רך לעת בוקר חמוד כל כך הדם שלי כשאני מסמיקה
למולך מצטמררת, חמוד פחות כשאני כואבת אותו החוצה

אתה אוהב את הדם שלי. אוהב את הפעימות.
הכל מתחיל ונגמר בפעימות. זמן, רחם, לב.
החיים נמדדים מפעימה לפעימה. פעימה נצחית בין כולנו הולם הדם
גודשו מציף לחיי כאומר יש לי המון דם, לא מפחדת לכן מהזרימה
הזו זורמת איתה ואליה יודעת שיש בי מספיק דם לזרום כאן במוביל
שלכם נעה בין קירותיו האפורים משתדלת שלא להכתים אתכם בדמי.
אתם מבינים, אני מאוד מנצלת פשוט נאלצנו לעשות כאן ניתוח שדה
אתם מבינים מקרה חירום, כן כאן על הכביש המוביל לחוף הצוק, בין
תל ברוך לים. אין מה לעשות היא כמעט קפצה על משאית אתם מבינים
אחר כך נסיע אותה לאיכילוב שתדמם שם במחלקה הפסיכיאטרית איפה
שהיתה צריכה להיות. מתנצלים על אי הנוחות שנגרמת לגברים
שבחבורה אתם הרי לא אוהבים דם משחר ההיסטוריה, תמיד נידיתם את
בכי-דם שלי.
בכי דם בכי דם רוצה לבכות אותך בכי דם לשחרר הכל דרכך בכי דם
עד שעיני האדומות לא יראו דבר מלבד כתמים אדומים כהים
ומטושטשים של מה שהיה פעם חלום. ונקרש.
תזרמי על נחלים של דם, האלה ענת, תחגגי את הריח המתקתק מדיי
הזה, הדחוס, מרעילי אותו בעשן העולה מיתמר מפיך לכלכי את דמך
שיראו באמת מהי טומאה. לא הדימום-בכי שלהגוף שכמיהתו ברורה כל
כך. לא דם-דמעותייך. זה שבידי מי שידע שזהו דם ולמרות זאת זיהם
מרכיביו
זיהם והרעיל וליכלך בכוונה את כל הדם שלו, מונע מעברים נקיים
מונע הרמוניה פיזית, הורס את הצליל הנקי של הפעימה. ידיי שלי
גואלו בדמי המתלכלך.
לטשטש את פעימותיי רציתי, להנמיך את טפטוף הדם, המענה הסיני
העתיק בעולם. לבלום את סימני הזמן מאוזניי לא לשמוע את הוריד
המאיים מעל לרקה כשאני נחרדת פתע לא לדמם כמיהתי אחת לחודש לא
לדמם פצעיי מלחמה או אהבה לא לדמם לעצור את הדם
אי אפשר לעצור את הדם, שתדעי אנאפאזה צועק עלי יונתן של וולך.
הוא דלוק, ליכלך את דמו שלו, ואחר כך חילק לקטינים לשתות
שיתמסטלו גם הם, שידעו מה זה לוסי אין דה סקיי שיראו מה זה דם
באמת.ככה יונתן מחזיר לילדים שרצו אחריו כל הדרך על הגשר וצעקו
עליו שהוא שמן בלון.
אני רוצה לעוף, קלה מבשר ודם, להתעופף מעלה מעלה לרחף מעל לכל
מבול הדם שלכם ולצחוק עד כלות, שיכורה מהריח המתקתק של דמעות
הדם שלכם.
לא אהיה כמוך יונתן אתעלה מעל דמי שנשפך אתעלם מהילדים אשר
זועקים על הגשר, רעבים לצווארי לנעוץ בו לינוק ממנו בכי-דם.
לא אעבור על הגשר הזה של הדם, יונתן.
אני אנאפאזה מדממת את פצעי בעת שהשמש מדממת אור ראשון הוצה
מביאה איתה יום נוסף של זרימת-דם תקינה וסדירה.
על קירותיכם האפורים אותיר ידיי כציורי האצבעות מגן הילדים
ידיי על הנייר הענק טבולות בחומר החמים נעים הזה.

בכל אשר אלך, טבועות ידיי בדמי
צורבות נימיי בכל מי שראה אותי
בכי-דם.