"עוד יום כזה ואני מתחרפן", הרהרתי לעצמי כל הדרך חזרה הביתה.
אני שונא לעבוד במקום הזה, פשוט אין אלטרנטיבה ובאים בחוסר
ברירה. פארק שעשועים כזה מעפן לא ראיתי בחיים, וכל האנשים הכי
לא בני אדם מגיעים לשם. למקום עצמו קוראים פארק- הכיף, אבל הכי
לא כיף שם בארץ.
בכל מיקרה, אני איציק שם-טוב, גר לי בחור במרכז הארץ קרוב
לפ"ת, בן 18 ועובד בפארק הזה.
הפעם יצא לי לעבוד במתנגשות- קטן שאלו מכוניות מתנגשות לילדים
בני 3 עד 10, רק שההורים לא מבינים את זה.
אמא אחת, הביאה ילדה בת שנתיים שתנהג. אמרתי לה:
-"גברת, הילדה קטנה מידי, היא לא תגיע לדוושת הגז!"
-"אז אולי בכל זאת?" התעקשה האמא
-"גברת, אין מצב, אני מתנצל אבל זה לא בשבילה, יש יותר
למעלה..", הצבעתי לכיוון מזרח, "מתחם סגור ומוצל לילדים בגילה,
שמחולק לחמישה מתחמים, וכל מתחם הוא עולם אחר. פה זה לא
בשבילה."
-אז אולי בכל זאת?", שאלה שוב
-אמרתי לך, גברת, אני לא יכול, זה בניגוד להוראות שלי, אני לא
רוצה שאף אחד יפצע ואני לא מוכן לקחת על אחריותי פציעות של
ילדים"
-"נו אל תהיה כזה, עמדנו בתור שלוש דקות"
הבנתי באותו רגע שהיא לא מתכוונת לוותר ושהיא הולכת לעשות לי
את המוות. פתאום היא אמרה:
-"אתה יודע מה?, מפעיל, אולי היא רק תשב ליד מישהו והוא ינהג?"

וואלה, רעיון טוב, ככה אני גם יפטר ממנה, וחוץ מזה הילדה לא
תנהג ובמקרה של תאונה היא לא תחבוט את ראשה בהגה...
-"רק סיבוב אחד, וזהו!!" אמרתי לה, והיא הסכימה.
הילדה נכנסה, התיישבה עם איזה ילד שהוא גדול ממה ב4 שנים לפחות
והם החלו לנסוע.
השעה הייתה אחת בצוהריים, אני יושב בשמש, חום אימה, המוח שלי
טוגן וקיבל גווני חום זהב ואני בקושי מתפקד, אני מחזיר לעצמי
את העשתונות על ידי ניעור הראש והתזת מים על הפנים ומסתכל על
הילדה הקטנה שיושבת ליד הבחור הגדול, ויש לה חיוך מרושע שאומר
אמא- שלי- ניצחה- את- החוקים-פה- ואתה- עוד- אחד- שכפוף- לה!
חיוך שטני כזה של אחד שנהנה שהוא עובר על החוק.
הנהג היה דווקא ילד שמבין טיפה בהגה, וידע לנוע במתחם המגודר,
כמעט מבלי להתנגש באיש, שמנמן כזה עם כובע טמבל, וסנדלים עם
גרביים, לא התפלאתי שאמא שלו צעקה "כל הכבוד בוריס!"
אבל בוריס כנראה הייתה הקורבן של 7 ילדים אחרים, שהחליטו
להתאכזר אליו והוא בסופו של דבר כוסח על ידי הילדים האחרים
והוצמד לפינה. הילדה הקטנה שישבה יחד אתו הייתה נאיבית ולא
קלטה מה שמתרחש, אולם, ברגע שבוריס לא יכל לזוז יותר היא
החליטה שהיא מורידה את חגורת הבטיחות ויוצאת לטייל לה בין
המכוניות שדוהרות מסביבה.
איבדתי פעימת לב, אולי שתיים, וזינקתי למשמע קול צעקת ההורים
שחיכו לילדיהם בתור.
כוח בלתי מובן דחף אותי אל הילדה הקטנה, וכך זינקתי מעל
מכוניות מתנגשות דוהרות וביניהן, תפסתי את הילדה והמשכתי
בקפיצות האלו עד שהגענו לרמפה שהקיפה את המתחם, שהיוותה מעין
חוף מבטחים.
קהל ההורים שחיכה לידים שלהם היה לבן, כולם היו אחוזי בהלה
במידות שלא נצפו עד היום, וגם אני הייתי מפוחד לא מעט, הרגשתי
שחסר לי דם בגוף וכל פעימה הייתה מורגשת חזק בכל חלל גופי.
כנראה שהפחד שלי ממותה של הילדה הניע בי כוחות לא ידועים שעזרו
לי להתגבר על המצב ולעבור אותו בשלום. שלא תבינו אותי לא נכון
- אני טיפוס שדוגל בעצלות כדרך חיים, הקפיצות וההתחמקויות
הזריזות מהמכוניות המתנגשות הצילו את חיי הילדה ולא התאימו
לאשיות שלי בכלל.
החזרתי את הילדה לאמה שהייתה לבנה כמו סיד ותפסה את הילדה
בידיים רועדות. היא הסתלקה מהר מאד מהתור ולא יצא לי לראות
אותה יותר באזור שעבדתי באותו היום.

אם אנשים יקשיבו למעפילים ולא יתווכחו אתם הסיכוי לתאונות
עבודה יהיה נמוך בהרבה. ואני מדבר אליכם ממקור ראשון, מניסיוני
האישי!