העולם מתחלק ל- 3 סוגי אנשים.האנשים היפים, האנשים הבוכים
והאנשים הטיפשים.
האנשים היפים לא יודעים על קיומם של האנשים הבוכים. אלא כמובן
אם לאנשים הבוכים יש משהו שהאנשים היפים צריכים.
האנשים הבוכים נזהרים מהאנשים היפים בגלל שהם יודעים שאם הם
יתקרבו לאנשים היפים יותר מדי, הם יכולים להידבק מהיופי שלהם.
אפשר להגיד שהאנשים היפים הם גם קצת טיפשים, או שלפחות הם מאד
מנסים להיות. האנשים הטיפשים הם יותר עיוורים מאשר טיפשים
ובגלל זה האנשים הבוכים מקנאים בהם. גם האנשים היפים בוכים
לפעמים. זה קורה כשהם מתחילים לראות. אבל אז הם מחליטים להישאר
עיוורים והם שוכחים בכלל למה הם בכו.
האנשים הבוכים פוחדים להפסיק לבכות, ובגלל זה הם מוצאים לעצמם
כל יום סיבות חדשות למה להסתגר בחדר כאשר הקירות הלבנים דוחקים
אותם עמוק פנימה לתוך נשמותיהם. הם לא בוכים כמו תינוקות
שדמעותיהם הרטיבו את חולצותיהם וצריחותיהם מחרישות אוזניים.
האנשים הבוכים מסתכלים על הקרקע הרכה שמתפרקת ונופלת מתחתיהם,
וכשאף אחד לא רואה, אפילו ההוא מלמעלה סיבב את ראשו, הם
מרטיבים את הלחי בטיפה מלוחה שמגיעה אל הפה ונותנת לשפתיים
שלהם טעם מלוח של עצב, כך שכל מלה שהם אומרים קוראת לעזרה של
האנשים הבוכים האחרים.
האסון האמיתי קורה כשהאנשים הבוכים נדבקים ביופי של האנשים
היפים. הם מתלבשים יפה, מדברים יפה, הולכים יפה, מחייכים יפה,
והאנשים היפים אוהבים אותם.
ואז הם מבריאים ומתחילים לבכות- מתוך הרגל.
כתוצאה מכך הם עושים את הדבר הנורא ביותר- לכתוב שירים,
סיפורים ומונולוגים- בדיוק כמו זה.