חלק א'

שוב אני חוזר מהחוג.
כבר מאוחר, לא נשארו הרבה אוטובוסים. אני הולך מהר. מגיע
לתחנה, מסתכל בשעון. יש עוד 3 דקות. אני נושם לרווחה, הספקתי
להגיע. עוד 40 דקות אני בבית. אני מסתכל מסביבי ומחפש מישהי
מעניינת. אין כלום. כל המעניינות עולות על הקו שבתחנה ליד, זה
תמיד ככה. האוטובוס מגיע. אני עולה ותופס מקום באמצע. פתאום זה
קורה. עולה מישהי יפה לקו שלי! סוף סוף! זה נדיר מאוד בקו הזה.
אני מסתכל עליה עולה ועוברת אותי, היא מתיישבת בסוף האוטובוס.
אנחנו מתקרבים לתחנה שלי, אני רוצה לדבר איתה, לא נשאר לי
מספיק זמן...
פתאום היא קמה.
האומנם? היא גם מעניינת וגם יורדת באותה תחנה כמו שלי? זה לא
צירוף מקרים! זה סימן מלמעלה!
הדלת נפתחת ואני יורד אחריה וזורק לה משפט. היא מסתובבת ואנחנו
מתחילים לנהל שיחה קצרצרה. ואז זה קורה. היא שולחת יד לתיק
הקטן שלה, המעוצב, כזה שיש בו מקום בערך ל... קופסת סיגריות.
היא מוציאה אחת ושואלת אותי אם יש לי אש? אני עונה שלא. ברור
שאין לי אש, כי אני לא מעשן. אני שונא עישון. אני ממלמל משהו
והולך לדרכי.

חלק ב'

שוב אני עולה על הרכבת המוקדמת. ככה זה כשעובדים רחוק, צריך
להשקיע. לא נורא, אני אמצא מקום לשבת ואחטוף תנומה לאיזה שעה
ככה בכיף.
כן בטח. רק ביום ראשון.
אני מגיע לתחנה, אמרו בתחזית שיהיה חם. היה יותר חם. וזה עוד
לפני שהשמש זרחה. הרכבת מתעכבת שוב בכמה דקות, והנהלת הרכבת
מתנצלת בפני הנוסעים.
אני עולה ונדחק למדרגות. איזה מזל שהצלחתי להיכנס! אני מוצא
לעצמי מקום שבו אפשר לשמור על שיווי משקל יציב מספיק בכדי לא
להימרח על מישהו בזמן העצירה. אבל תמיד מגיעים לתחנה העקומה
הזאת, למה בנו אותה כל כך עקום...?
אני נמרח על מישהו. תמיד זה המישהו המסריח, ההוא שלא הספיק
להתקלח בבוקר. זה עם השרוולים הקצרים והשערות על היד. ולא רק
זה, אחרי שביקשתי סליחה הוא שלף משפט שלם כדי שאני ארגיש את
מלוא עוצמת ריח הפה שלו, רק כדי להעצים את החוויה.
עברנו עוד תחנה, עכשיו אנשים יורדים, יש לי זמן לתפוס מקום
לשבת לפני שהאנשים יתחילו לעלות. אני במהירות בוחר מקום,
למזלי, עם שתי חיילות יפות וחייל. תפסתי את המקום ושלפתי את
משקפי השמש שלי. הרי לא מנומס לבהות במישהי יפה.
אחרי כמה דקות הבנתי שהחייל והחיילת היפה חברים והחיילת השנייה
לא מעניינת. התבאסתי ונרדמתי עם הראש על השולחן, כמו בתוכנית
המקורית. אני מתעורר אחרי כמה זמן. החייל והחיילת ירדו ועכשיו
יושבים שם זוג זקנים. הם לא מעניינים, אני חוזר לישון, יש לי
עוד כמה דקות עד לתחנה שלי.